האלוהות והאלמוות נפגשים

פרק 2

האמפוזה הזאת ממש התחילה לעלות ללונה על העצבים.
כל פעם שהצליחה להשיג אותה, המנוולית תקפה אותה במקום אחר.
בין אם זה עם שיניה המשוננות, או עם ציפורניה החדות. לונה כבר הפסיקה לספור את כל המקומות שבהם נפגעה.
לונה רצה ביער, ענפים וצמחים זזים מדרכה לפי פקודה. האמפוזה רצה כעשרה מטרים לפניה, שערה הג׳ינג׳י מתנופף מאחוריה. היא סרקה את סביבתה במהירות. כחמישה מטרים לפני האמפוזה הייתה ערימת צמחים מטפסים ששוליהם נפלו מהעץ אל הרצפה. אם תתזמן את זה נכון, היא יכולה להכשיל את האמפוזה בעזרת הצמחים האלה.
לונה מיקדה את תשומת ליבה לערימת הצמחים המטפסים. עוד כמה מטרים, והאמפוזה תהיה בדיוק במקום הנכון.
ו..... עכשיו! הצמחים המטפסים נענו לפקודתה של לונה, נכרכים סביב רגליה וידיה של השדה. האמפוזה נפלה. היא ניסתה לזוז, אבל המטפסים נכרכו חזק יותר סביבה. היא נאנקה בתסכול.
לונה הגיעה אליה בריצה. היא התנשפה, מזיעה, שערה הבלונדיני-ירוק נכנס לעיניה ומתנופף מול פניה. היא הידקה את אחיזתה בסכיני הציד.
״אז מה,״ היא אמרה לאמפוזה, ״את אוהבת את הצמחים שלי?״
האמפוזה שאגה בזעם, ואז התפוצצה בענן של אש כתומה.
***
לונה ראתה כתום. כל גופה צרח בכאב. ראייתה התחדדה במעט, והיא הצליחה לראות שעפה כמה מטרים באוויר מהפיצוץ. היא הביטה סביבה בקושי רב, והצליחה לראות את סכיני הציד שלה זרוקים כמה מטרים הצידה. בצידה השני הייתה זרוקה הקשת שלה והחצים שעפו מהאשפה. היא הרימה יד רועדת מכוסה שלפוחיות וניסתה לגרור את עצמה לעבר הסכינים. זה לא עבד כל כך טוב. ברגע שניסתה לזוז, היא צרחה בייסורים. הכאב היה אפילו יותר נורא משהיה כשנשארה במקום. היא שמעה מאחוריה את האמפוזה נוהמת ורצה לעברה, והספיקה לסובב את ראשה אחורה ולראות את מבטה הרצחני לפני שכאב נוראי פילח את גבה.
האמפוזה שרטה את גבה בפראות, מקיזה את דמה של לונה. היא צעקה בכאבי תופת. היא הרגישה כאילו מישהו לקח עשרות סכינים ושיסף לה את הגב, שוב ושוב. בפועל מה שקרה הוא שהאמפוזה קרעה אותה עם ציפורניה החדות כתער, אבל זה בכל מקרה כמעט אותו הדבר.
האמפוזה יללה כמו משוגעת בזמן שקרעה את לונה לגזרים, מוטרפת מאינסטינקט ואנדרנלין(לונה לא היייתה בטוחה בדיוק אם יש לאמפוזות אנדרנלין, אבל...).
תוך כדי ייסורים נוראיים, היא קראה לצמחים לעזור לה.
בבקשה, היא אמרה להם. תצילו אותי. תעזרו לי.
והם עזרו.
תוך שניות אחד החצים שלה זינק לידה. בכוחות אחרונים, למרות הכאב השורף, היא הסתובבה על גבה ונעצה את החץ בראשה של האמפוזה, ישר במצח.
האמפוזה קפאה. היא נאנקה בחוסר אמון, פוזלת כדי להביט בחץ הנעוץ בה. ואז היא קרסה אחורה, ועוד לפני שפגעה באדמה, התפוררה לאבק.
***
הכאב היה כמעט בלתי נסבל.
בשלב מסוים צרחות הייסורים שלה הפכו לרעש רקע, והיא כבר לא הצליחה להבין אם זאת היא עצמה צורחת.
לא היה לה מושג איפה הציידות, אבל היא ידעה שרוב הסיכויים שהן לא יגיעו בזמן. עד שהן יגיעו, היא תהיה גופה מפוחמת שמסביבה שלולית דם.
לונה ידעה שהמצב גרוע. היא הרגישה את זה.
ואז היא שמעה את הצעדים.
יותר מידי מהירים מכדי להיות אנושיים, וממש לא חבורת הציד שלה.
היא עצמה לרגע את עיניה, והדבר הבא שראתה היה פנים של גבר בלונדיני צעיר עם יופי שלא מהעולם הזה.
״היא פצועה קשה מאוד.״ אמר בקול מבוהל לאדם שלא ראתה.
״אתה חייב לעשות את זה, או שהיא תמות, קארלייל.״ נער יפה תואר ושריר בעל שיער חום נכנס לשדה ראייתה.
עוד צעקת ייסורים נמלטה מפיה.
״הכל בסדר,״ אמר לה קארלייל. ״את תהיי בסדר.״
היא הרגישה אותו מרים אותה בעדינות, וצרחה כשעורו הקר כקרח נגע בכוויות ובחתכים העמוקים על גבה. הכאב היה כל כך רב, שהיא איבדה את הכרתה. בפעם הבאה שהתעוררה, היא הייתה בבית כלשהו, שוכבת על מיטת בית חולים. חבורה של אנשים יפיפיים הסתובבה סביבה, מכינה כל מיני דברים.
״הריח הזה...״ שמעה לחישה של בת.
״מעולם לא הרחתי ריח שכזה.״ אמר קול של בן. אותו הנער שהיה ביער.
״אנחנו חייבים להחדיר ארס ללבה, ומהר.״ אמר קול חדש. ״היא גוססת.״
״אני אלך להביא את המורפיום.״ אמר קולו של קארלייל. לונה שמעה ברקע צעקות שאולי היו שלה.
״לא!״ אמר קולה של אישה.
״מה זאת אומרת, ׳לא׳?״
״רציתי להגיד לכם, אבל פשוט... לא יכולתי לעשות לכם את זה. המורפיום לא עובד. למעשה, הוא אפילו מחמיר את זה. זה כאילו אתה חווה את הכל... בלי יכולת לזוז או לומר שום דבר. לעשות שום דבר.״
״מה?״ שאל גבר בקול חנוק. ״בלה, למה לא סיפרת.... היית צריכה לומר לנו...״
״אני יודעת, אדוארד.״
״אנחנו צריכים להחדיר את הארס, עכשיו.״ אמר קארלייל. לונה שמעה כמה מגירות נפתחות ומשהו שנשמע כמו הכנה של מזרק לחיסון.
ואז המחט הענקית ננעצה בחזה שלה, והיא צרחה את נשמתה כשכאבים מחודשים ונוראים יותר מכל כאב שסבלה אי פעם מילאו את גופה בפעימות, מתפשטים מהאזור שבו פגעה המחט.