האלוהות והאלמוות נפגשים

פרק 3

כל מה שלונה הרגישה היה כאב.
כאב מתפשט ובלתי נסבל, כאילו היא נשרפת מבפנים.
היא שמעה דיבורים סביבה, אבל לא הצליחה להבין מה נאמר. היא לא יכלה להבין שום דבר יותר. היא הרגישה כאילו יצקו לתוכה את הלבה שמשתמשים בה לניקוי כלים במחנה, והלבה נוזלת לכל איבר בגופה, מכלה הכל בדרכה. משאירה הכל ושום דבר מאחוריה.
מחנה. חצויים. ציידות.
מה קרה לשאר? הן הצליחו להכניע את כל האמפוזות? כולן בסדר?
השאלות חלפו במוחה, מוציאות אותה מתוך עירפול הכאב.
אני חייבת לצאת מכאן.
היא פתחה את עיניה וניסתה לקום, למרות הכאב הזועק. היא קרסה בחזרה ל... מה זה היה, הדבר ששכבה עליו? מיטה? משטח?
מזרן כלשהו, כנראה.
״היי, היי, לאט לאט.״ גבר בלונדיני שנכנס לשדה ראייתה אמר. קארלייל.
״מ-מי את-תם?״ היא הצליחה להגיד.
״האנשים שהצילו אותך.״ נשמע קול. היא הזיזה את ראשה באיטיות. נערה, בלונדינית. יפה. ״מי את?״
היא עצמה את עיניה כשגל חדש של ייסורים שטף אותה, גורר אותה איתו.

היא הייתה בטוחה שזה הסוף.
כשהכאב חצה את הסף בקילומטרים, כשהלהבה המשתוללת העלתה את רמתה- היא הייתה בטוחה שהיא תמות. הרי אין סיכוי שגופה יצליח לסבול את זה לעוד הרבה זמן. אין סיכוי שהוא ימשיך להיאחז ככה בחיים. אין סיכוי שהוא יאכזב אותה, ימשיך את הסבל הזה לעוד הרבה. היא רק רצתה להרפות. היא התפללה לכל אל שהצליחה לזכור שיעזור לה להשתחרר מהגיהנום הזה, שתוכל לקבל בזרועות פתוחות את מי שזה לא יהיה, תנטוס או הרמס, שיוביל את נשמתה לנהר הסטיקס ומשם תוכל לעבור את מסעה לעולם התחתון.
אבל כמובן שהיא לא קיבלה את מה שרצתה, לא משנה כמה התפללה לאלים לעזרה.
לאט לאט, השמיעה שלה התחדדה. היא החלה לשמוע לחישות בחדר, שלאט לאט התחדדו. היא שמעה גם את הנשיפות הכבדות שלה, את יללות הכאב שנפלטו מפיה מדי פעם. ואת פעימות לבה. היה משהו מוזר בפעימות, והיא התרכזה בקול שלהן לרגע. הן פעמו הרבה יותר מידי מהר. פעם, בקורס עזרה ראשונה במחנה, נתנו להם לשמוע את פעימות הלב אחד של השנייה, והסבירו להם מתי הפעימות חלשות מידי ומתי הפעימות בטווח הבטוח ללב. היא לא הייתה בת אפולו או אסקלפיוס או כל אלה או אל אחרים המתמחים ברפואה, אבל היא הייתה בטוחה שקצב פעימות לבה לא היה נורמלי כלל.
הוא המשיך לעלות ולעלות, ובכל עליה בקצב גם הכאב עלה.
אבל פתאום העליה בקצב נעצרה- וכך גם הכאב. זה היה כאילו הוא פשוט התנדף.
לונה פתחה באיטיות את עיניה.
היא שאפה אוויר בחדות.
הכל היה כל כך חד ונקי. היא יכלה לראות כל פריט קטן בחדר. כל גרגר אבק, כל חוט צמר, כל קרן שמש יצרו מחזות מרהיבים לעין. היא העבירה את מבטה בחדר, מסתכלת על כל פרט ופרט. היא הזדקפה ונעצה מבט בחבורת ה- לא, לא אנושיים, היא אמרה לעצמה לאחר שהריחה את האוויר. היה משהו שונה בחוש הריח שלה. הוא היה הרבה יותר חזק עכשיו, וכך גם כל שאר החושים- כאילו עוצמתם הוכפלה פי מאה. הריח שלהם היה מעט מעניין. היא זיהתה אנשי זאב ואמפוזות, אבל הריח שלהם היה שונה מאלה שהייתה רגילה אליהם.
הריח של האנשי זאב, היא חשבה. הוא דומה יותר לריח של כלבים. רטובים. היא עיקמה את אפה. והאמפוזות. יש גם זכרים.
ואז הפרט הבא הכה בה. מאז שפתחה את עיניה, עברו בקושי שתי שניות.
״מ-מה קורה פה?״ היא אמרה בלחש.
אבל אף אחד לא ענה לה. כולם רק בהו בה כאילו הייתה מצורעת, והיא הייתה כל כך מבולבלת. למה הם מסתכלים עליה ככה? ולמה אף אחד מהלבבות של האמפוזות אינו פועם? ולמה היא כל כך צמאה?
היא הזיזה את ידה כדי לאחוז בגרונה.
אחד האמפוזות -אמפוזים?- ראה זאת ומיהר להרים ידיים במחווה מרגיעה.
״הכל הולך להיות בסדר. אנחנו נסביר הכל,״ הוא אמר בקול מרגיע, ולונה נזכרה בשמו. קארלייל.
אבל הכל לא היה בסדר. היא הרגישה זרה בגופה שלה. היא הרגישה כאילו כל חייה התהפכו. משהו השתנה בה, השתנה באופן נורא ואיום.
״מה קרה לי?״ היא ייבבה, אוחזת בגרונה בחוזקה. אפילו מגעה היה שונה על צווארה. קשה יותר, כאילו הפך לאבן.
״הכל בסדר. הירגעי,״ אמר אחד מהם. היא זיהתה את קולו. זה היה אדוארד, זה שדיבר עם האישה שסירבה לתת לה מורפיום.
אבל היא לא נרגעה. היא לא יכלה להירגע. למה הם הסתכלו עליה ככה, כאילו הצמיחה ראש שני ובנוסף גם שלישי? למה היא הרגישה כל כך מוזר?
״אני מבטיח לך שנסביר לך הכל,״ אמר אדוארד. ״אנחנו רק צריכים שתסמכי עלינו.״
היא לא סמכה עליהם. היא אפילו לא הכירה אותם. היא לא ידעה מי הם, מה הם רוצים, מה הם עשו לה. מכל מה שהיא יודעת, הם האויב. הם מפלצות מהסוג הגרוע ביותר. למה שתסמוך עליהם?
אבל כשהביטה בעיניהם, היא ראתה שתוכל לסמוך עליהם. חלקם אומנם נראו חשדניים, אבל הם לא נראו מוכנים להסתערות. טוב, לפחות לא בדיוק.
היא נכנעה. כדי להבין מה קרה לה היא תצטרך להקשיב.
״בסדר,״ היא אמרה.
והם התחילו להסביר.

***
קודם כל, אני ממש מצטערת שלקח לי לכתוב את הפרק הזה כל כך הרבה זמן. התחלתי לכתוב אותו לפני המלחמה, ולא הצלחתי להביא את עצמי עד עכשיו לכתוב משהו שהוא לא לבית ספר. אלו היו כמה חודשים קשים. למזלי אני במקום בטוח, עד כמה שאפשר, בקושי יש כאן טילים. אני מקווה שכולם בסדר, ואני מצטערת על הפרק הקצר.
חנוכה שמח לכולם:)