לא סתם בית ספר

כלל שני: חדר מורים מחוץ לתחום

היי אנשים, שיניתי את הפרק קצת.... הוספתי קצת מתח ואימה לסיפור ... אז מצטערת מכל אלה שכבר קראו את הפרק...
מקווה להוציא פרקים נוספים בקרוב...
אממ אז תהנו...
___________

היא רצה כל עוד נפשה בה. שערותיה מכות על פניה ונשימותיה קצרות ומהירות. מוכרחה להספיק, אסור לה לפשל. חייה תלויים בכך ואם תשגה, לא בטוח שיהיה מי שיעזור לה.

"שיט, אני לא מאמינה!" מבט חטוף לשעון שעל פרק כף ידה הבהיר לה שזה שוב קורה לה אבל הפעם, אין לה דרך לברוח מזה "מה אני עושה עכשיו?? איך אני מספיקה??"

היא הסתובבה אחורה בחדות תוך כדי הריצה, בודקת אם יש נפש חיה מאחוריה, לרוע מזלה, הרחוב היה שומם לחלוטין. אף אדם או דמות אדם לא נראתה בו. זה היה מפחיד וקריפי כאחד.

"אחרי הפעם הקודמת..." צמרמורת חלפה בגבה שהיא נזכרה באותה הפעם "זה לא יכול לקרות שוב. עדיף למות ולא לעבור את זה."

היא נעצרה מול הדלת הסגורה. כפופה על ברכיה ומתנשפת בכבדות. הזיעה טפטפה מפניה והרטיבה את חולצתה המגוהצת. שערותיה היו דבוקות למצחה וכל כולה שידר פחד וחרדה. היא נשמה עמוקות והניחה את ידה על הידית. עוצמת את עיניה ופותחת את הדלת באיטיות מוגזמת.

"צהרים טובים איימי הצעירה. נחמד לראות אותך בשעת צהרים כבר בפעם ה..." מחנך הכיתה הציץ בשעונו קלות "בפעם החמישית לשבוע הזה. הישג מרשים יש לציין."

איימי הסמיקה קלות, נכנסת לכיתה מובסת ונעמדת ליד שולחנו של המחנך.

"מצטערת. זה לא יקרה שוב." התנצלה ולא חיכתה לתגובה אלה התקרבה מיד למקומה, רגע לפני שהתיישבה, ''תגשי אליי בסוף השיעור גברתי הצעירה לא תחמקי מזה בקלות כזאת..." היא התיישבה מובסת.
"היי." פנתה למיה חברתה הטובה שמשום מה נראתה לא ממש במיטבה אותו הבוקר.

"מה?" שאלה אותה בלחש, לא רוצה למשוך תשומת לב מכיוון שאר התלמידים "למה את נראית כמו רוח רפאים? דברי."

"אחר כך." מלמלה מיה בשפתיים חיוורות, פוזלת אל יונתן שישב שולחן לצידה. איימי הביטה גם לאותו כיוון ונוכחה לגלות צעיר שאפילו גיר היה צבעוני לעומת גוון פניו.

"מה הבעיה שלו?" שאלה את מיה בתימהון אבל, זכתה לגערה מצד מחנך הכיתה ולמבט מצמית ממיה החיוורת. היא פשוט משכה בכתפיה והתיישבה.

'למה שניהם מוזרים כל כך?' שאלה את עצמה ושרבטה ציורים חסרי קשר ופשר על נייר מחברתה 'בטח הם רבו. השניים האלו...'

השיעור המשיך כהרגלו. משעמם ומונוטוני. כמו תמיד. רוב הזמן היא פשוט ריחפה אי שם ובחלק שכן הייתה מרוכזת, היא העדיפה לנסות להבין מה עובר על חברתה ובן זוגה. זה הרבה יותר מעניין ממתמטיקה חסרת הגיון...

"איימי?"

קול גבוה הזניק אותה מהרהוריה. היא התרוממה באחת, מבוהלת עד עמקי נשמתה.