גופה מתה מתפרצת לחיים.
אני חסרת אונים אל מולה.
היא שורטת בציפורניה הסדוקות, משתוללת ומרסקת, שואגת ומרעידה את האדמה, את עצמה, ריר מר ומריר נוזל מבין שיניה השבורות.
אבל דבר לא קורה. ריק בזרועותייה. שום קול לא יוצא מפיה, היא ממשיכה להרעיד אבל האדמה לא נרעדת. אפילו היא עצמה לא.
האריה לא מופיע, הלביאה לא מגיעה, זה רק קשקוש שחוק על דף שהלהיב פעם ילד שמת. איננו בעולם.
היא חושבת, מניעה את הגלגלים, אך שום מחשבה לא מגיעה. רק אבק. הגלגלים מקולקלים.
הלב פועם בעוצמה. חלש, שקט, כואב. היא מתנשפת בכאב.
היא רוצה לבכות אבל אין דמעות, אפילו לא דמעה דוחה אחת.
היא בועטת ברגליה. הרעמה שלה מתנופפת, חסרת חן ומלאת קרח וקיא של שנאה ורעם, הציפורניים ברגליה האנושיות למחצה לא מספיק חדות כדי לפגוע, היא נושכת את שפתה, דם יבש נח עליה בשלווה מעקצצת.
היא נושמת באיטיות, מנסה להנות מאוויר צח. מחנק. יורקת שיעול.
היא מגיע אל הסף. הסף שלה.
היא תקועה על סף צוק, לא מסוגלת לברוח לאחור, לא יכולה לקפוץ קדימה. זה לא שאסור לה או שהיא לא רוצה, אבל דבר לא יוצא. אין יותר בנמצא את הכח, היא פשוט לא יכולה, אין לה יותר שליטה אפילו על הגוף שלה עצמה.
פנים מכוערות, מבחילות. מעווותת. אנרגיה כלואה, סגורה במנעול מתכתי ומר, בארגז קרטון זקן, ישן, חיוור, חולה. לא מסוגלת לעשות דבר.
האנרגיה נאבקת לצאת. היא מרוסקת בתוך עצמה. מפורקת לחתיכות. שבורה, מדממת מהזכוכיות, מציפורניה החלודות.
ובאותה השעה, אותו הזמן, אני יושבת בדממה קפואה. קור מקפיא את עורי, ואני שקטה. נושמת באופן סדיר, מאוזן, דבוקה אל הכיסא המסתובב, אל הנדנדה המתנדפת, מרקדת ברוח. לא זזה ממקומי.
והנה אני, עומדת על קצות אצבעותיי, מייחלת משאלה אחרונה שכבר כמעט ונעלמה כליל, לעולמים, טבעה עמוק. עמוק. עמוק. במים הצלולים, המלוכלכים, המזוהמים, העיניים שלי מזוהמות. אני כבר לא רואה. מוותרת אל תוך תרדמת מיוסרת, דוממת, נעימה. מלטפת.
הדמעות החמות לוחשות לי לישון. לנסות שוב מחר, ביום שלא יגיע. שזה הסוף. חושך ושום הגה, אין מרגש. זה קל יותר.
אני מרגישה את החמימות. אני לא יכולה יותר.
החיה עדיין משתוללת.
אבל זמנה הגיע, תם.
היא גוססת.
בתוכי. בתוכה. האין אני הקרטון החולה, האין אני המנעול אשר כולא אותה?
היא מבינה שאין שום דבר שהיא יכולה לעשות. אין. היא איבדה שליטה על הגוף שלה עצמה. היא לא מסוגלת לכלום, לדבר. מאומה. היא לא בטוחה אם היא הזכירה את זה כבר, אולי זו הפעם המאה שהיא אומרת את המילים הללו.
כואבים לי השרירים מרוב מאמץ לא לעשות כלום. ניסיתי כל כך לעשות, וכלום לא יצא. כלום, כלום, כלום, כלום, כלום, כלום, כלום, כלום- המוח שלי בלופים, החיה רצה במעגלים, רודפת אחרי זנב שנגדע, נחתך, איך יוצאים מהלופ? לופ לופ לופ לופ לופ לופ לופ לופ לופ די! החיה משתתקת.
אני יודעים שזה מה שנועדתי לעשות, אז למה זה כל כך קשה? למה אני צריכה להילחם כדי לנשום נשימה קצובה, למה אני צריכה להילחם בלב שלי כדי שימשיך לספק דם?
זו מלחמה בלופים. אין דרך יציאה.
או שכן? האם אני במלחמה מקיאת דמים? אני מפחדת. רועדת. קר לי. אני מרגישה, וזה קר. מקפיא עצמות. אני לא יודעת איך להרגיש. איך לעשות את הפעולה הזאת, כי כבר שכחתי איך עושים הכל. איך עושים חיים, איך עושים מוות.
מוות משתלשל, ארוך, משתרך מאחור, נמתח, נמשך, נמרח. קופץ לגובה. מה גרם לחיה לקפוץ כעת לגובה?
משהו חדש. משהו אחר. לצאת מהלופ. משהו אחר משהו אחר משהו אחר. לנסות. היא לא יודעת לנסות. הוא צריך להמציא איך להמציא, אבל הוא לא יודע, היא לא יודעת, לא, כן. נשימה עמוקה.
הגיע הזמן למשהו חדש.
היא לוחשת קרוב לאוזן שלי עד כדי כך שאני מרגישה את הצליל עובר דרך הפתח, החור המעוגל בעל הצורה המוזרה של האוזן, והישר אל המוח שלי. אני כבר מדמיינת (אפילו שלא?) איך הסצנה הזו הולכת להראות (זו לא סצנה. זה משהו אחר.) .
החיה רועדת.
היא ניצחה?
YOU ARE READING
לילה חסר כוכבים ~ Starless Night | שירים וקטעים
Short Story"אולי כי הכתיבה היא כח-העל שלי לראות את הבלתי נראה. " ספר השירה וקטעי הכתיבה שלי:) מקווה שתהנו!
