החרב והשרביט

פרק 1 - רצח מפתיע

ניקו סיים את אימוניו המפרכים בחצר המלכות. הוא התקדם לעבר האורווה, שם כבר חיכה לו ברק, בצהילות סוס נמרצות. ניקו הוציא תפוח מתיקו, וזרק לעבר סוסו הנרגש. ברק תפס בשיניו את התפוח, והחל בתהליך הלעיסה. "אני רואה שהברישו אותך כראוי..." אמר ניקו לסוסו וטפח קלות על שכמו. "בוא נצא. לא כדאי לאחר לארוחה המשפחתית."

***

טוק טוק טוק! נשמעה הדפיקה המוכרת בדלת הבית. "אני אפתח!" אמרה אישה חומת שיער, בעלת בגדים חגיגיים. היא פתחה את דלת הכניסה החורקת. "ניקו!! כמה טוב לראות אותך! איך עבר עליך השבוע? תספר לי בזמן שתעזור לי לערוך את השולחן." דודתו קפצה עליו במפל שאלות ודרישות. "אין ביעה, אני רק אשים את ברק באורווה." השיב ניקו שכבר היה רגיל לכל זה. לאחר ששם את סוסו באורווה, הוא נכנס הבייתה. הבית היה עשוי כולו עץ. בבית היו שתי קומות. הקומה הראשונה הייתה חדר אחד גדול. חציו היה סלון וחציו היה חדר אוכל. בסלון הייתה ספה מרופדת כריות רכות ונעימות. שם נהג לישון ניקו בסופי השבוע. על הקירות בסלון היו תלויים ציורים שציירו בני הדודים שלו. הם היו שני תאומים בנים. היום הם חוגגים יום הולדת שבע. קראו להם ניל, וקולין. קולין היה הבכור. הם יצאו יחד עם דודו לשוק, לקנות כמה מצרכים. חדר האוכל היה מורכב משני חלקים: חלק הבישול, וחלק האכילה. חלק הבישול היה מורכב משיש, שעליו היה האוכל לפני שהוגש לשולחן, קרש חיתוך, לחיתוך ירקות, פירות, לחם, וכו'. בנוסף היו כמה מגירות עץ בתוך השיש.  שם שכב הסכו"ם, והצלחות. חלק האכילה היה מורכב משולחן אחד גדול, ומסביבו שבעה כיסאות. לכל אחד היה כיסא קבוע. ניקו ישב בראש השולחן, משני צדדיו ישבו בעבר הוריו אמו משמאלו, ואביו מימינו. כעת היה ניקו יתום. הכיסאות האלה נועדו לאירוח בלבד. משמאל לכיסא של אמו, היה הכיסא של דודתו, ומימין לכיסא של אביו, היה הכיסא של קולין, ושלידו ישב ניל. בראש השולחן השני, מול ניקו, ישב דודו.

טוק טוק טוק טוק טוק טוק! נשמעו לפתע דפיקות מהירות בדלת. ניקו רץ לפתוח. כשפתח את הדלת החורקת, ראה את בני הדודים שלו. "מה קרה? למה לדפוק ככה? הבהלתם אותי, ואת אימכם." בדרך היו התאומים צועקים: 'יששש!' אבל הפעם נראו שקטים. הם נכנסו פנימה במהירות, והתיישבו בכיסאותיהם. ניקו לא סגר את הדלת. "תסגור!" צעקו קולין וניל פה אחד. "אבל אני מחכה ל..." ניקו החל להסביר, אבל קולין קטע אותו: "הוא לא יגיע. עכשיו תסגור." ניקו עשה כדבריו של קולין. "מה זה אומר?" שאל ניקו בחשש. הייתה לו תחושה, עמוק בפנים, שידע את התשובה. "הו.. הוא...." התחיל קולין, ומיד פרץ בבכי מר. "מת." סיים ניל ודמעות זולגות במורד עיניו. "איך? מה קרה?" שאלה הדודה המסכנה שהחלה פתאום להפנים את דבריהם של בניה. "אההההה!!!" נשמעה צרחה מחוץ לבית. היה נשמע שיש מהומה של ממש בחוץ. "מפלצת מוזרה וגדולה כלשהי צצה בכניסת הכפר והתקדמה לעבר השוק. אבא היה איטי, והיא תפסה אותו, ו, ו..." אמר ניל ועכשיו גם הוא פרץ בבכי מר. "בלעה אותו." הצליח לסיים תוך כדי שבכה. הדודה פערה את עיניה ופיה יחדיו, והחלה לבכות גם היא. גם לניקו זלגו דמעות בעינים. בהתחלה הרגיש כאב. ועז היכה בו העצב. תוך שניות ספורות, העצב התחלף בזעם. זעם רב. הוא החל ללכת לעבר הדלת.

ניקו יצא החוצה בחריקת דלת. מימינו, במורד הרחוב, הוא ראה את זה. אותה. הזעם החל לעלות במעלה גופו. 'היא עומדת לשלם על מעשיה.' חשב לעצמו ניקו. הוא שלף את חרבו מהנדן, ורץ לעבר המפלצת, כשבראשו עלתה רק מחשבה אחת: נקמה.