החרב והשרביט

פרק 3 - המכתב

"בוקר טוב ניקו!" האור הודלק בחדרו של ניקו. הוא פקח לאיטו את עיניו, וקלט בזווית עינו את התנועה של דודתו שיצאה מהחדר.

הוא קם, והתיישב על המיטה. עברה כבר חצי שנה מאז מה שקרה. שוב ניקו קיבל יום חופש. המפקד חשב שצריך להיות יותר עם המשפחה בזמנים כאלה, למרות שהוא כזה קשוח. אולי בכל זאת יש לו רגשות. 'אולי הוא פשוט מזדהה איתי...' הרהר ניקו לעצמו.

הוא נעמד והחל לצעוד למטבח. הוא היה רעב. "בוקר טוב קולין, בוקר טוב ניל." אמר לתאומים ששיחקו במקלות בסלון. "בוקר טוב פשוט עם!" קרא קולין בקול נמוך. "ומדוע אתה פונה לאבירים?" הוסיף ניל קול נמוך גם כן. ניקו גילגל את עיניו ואמר: "בשביל להיות אבירים צריך להתאמן הרבה, וללמוד מיומניות עם חרב, ונשקים אחרים. חוץ מזה, אין לכם תלבושת של אבירים." סיים והניף אצבע מאשימה לעברם. "איזו תלבושת צריך?" שאל קולין בסקרנות. ניל שלח אליו מבט זועף. "שיריון וקסדה." ניל החליט לקחת את העיניינים ליידים שלו ואמר: "עוד מילה אחת ונוציא אותך להורג!" אחרי שאמר את המשפט הניף שוב את המקל לכיוונו של קולין.

ניקו הלך למטבח, פתח את המקרר, והוציא ביצים ועירית. הוא טיגן אותן במחבת וצעק: "מי רוצה ארוחת בוקר?"

*אני יודע שלא היו מקררים בתקופה ההיא*.

התאומים הגיעו עוד לפני שסיים את המשפט. הדודה הגיעה גם כן. ניקו ערך את השולחן, והגיש את המנה.

"תודה." אמרה הדודה, ומייד אחרי זה הסתכלה על התאומים במבט זועף. הם ידעו את הכללים. אסור להתחיל לאכול לפני שכולם התיישבו סביב השולחן. הם חייכו. הפה של קולין היה מלא חביתה לעוסה, ובפה של ניל כבר לא הייתה חביתה. הוא בלע אותה כבר. כשחייך ראו שיש לו חתיכות עירית בשיניים. 'חוץ מזה, הם אפילו לא אמרו תודה! חוסר נימוס בלתי הולם!' חשבה הדודה לעצמה. התאומים הפסיקו לאכול.

ברגע שניקו התיישב, הם חזרו ועטו על האוכל.

כשכולם סיימו את הארוחה אמרה הדודה: "אני אשטוף את הכלים. תודה ניקו." ניקו חייך ואמר: "שמחתי לעזור! אני אלך לבדוק אם יש דואר." הדודה חייכה בחזרה.

דלת הכניסה לבית נפתחה. ניקו בדק את תיבת הדואר. ריק. הוא חזר הבייתה, כשלפתע שם לב שעל הדלת, בצד החיצוני, היה תלוי מכתב. 'מוזר.' חשב ניקו. הוא לקח את המעטפה לביתו.

כשנכנס אמר: "הייתה מעטפה תלוייה על הדלת." הדודה נראתה מהורהרת. "הממממ... מוזר. תפתח אותה."

כשניקו סובב אותה הוא ראה את שמו מופיע עליה. הוא עיוות את עיניו במעין הבעה של סקרנות. הוא פתח את המעטפה. היו שם שני דברים: כעשרים מטבעות זהב, ומכתב המקופל לשניים. ניקו פתח את המכתב המקופל, וקרא הכל. פעמיים. שלוש. ארבע. "מה כתוב?" שאלה הדודה בציפייה. אהה. הוא החליט לא לספר לדודה מה כתוב במכתב. "חבר שלי. הוא מצטער על האובדן שלנו, ושלח לנו כמה דברים." אמר באילתור. הדודה לא הגיבה. היא פנתה לעבר חדרה, והלכה. התאומים חזרו לסלון לשחק במקלות.

עכשיו כשהמהומה התפזרה, ניקו הרשה לעצמו להרגיש את הזעם הרב המחלחל בתוכו.

המכתב הזה: הוא התחלה חדשה. התחלה... ובכן קשה לתאר אותה. כנראה שנחיה ונראה... ואולי לא.

סליחה על התיאורים, (נוגע לחביתה הלעוסה) מקווה שנהנתם!