DARK HEART

פתיחה

הקולות נשמעו מעבר, לא יכולתי להתעלם.
רגליי רעדו עם כל צעד, נזכרתי בדברי אלנה, בחיוך ובשלווה בעיניה, ״הגבולות היחידים הקיימים הם הגבולות שאת מציבה לעצמך.״
מזג האוויר המושלג גרם לידיי לקפוא, בעודי לוקחת נשימות עמוקות ומתקרבת יותר ויותר אל הגדר.
ז'קט ומכנס שחור מעור עטפו את גופי, מגפיים שחורים ועבים.
ידיי הושטו אל הגומיה, משיכה כלפי מטה ושערי התפזר לחופשי, פתיתי שלג נצמדים אל שערי השחור.
אני מתזכרת לעצמי את המטרה לשם כך באתי, ידי השמאלית אוחזת בחוזקה באקדח.
אני מתכוונת לגרום לכולם להתחרט, להתחרט על ההרס העצמי שלי, על האדם שאהבתי ולא כאן עוד, באשמתם.
הכל קרה באשמתם, ליבי אינו מלא חמלה יותר, נותרה בי רק אפלה.
אני נצמדת עם הגב אל הגדר, יודעת בדיוק מתי הסוהרים עוברים כאן, למדתי את לוח הזמנים שלהם כשעוד הייתי כאן.
אני לוקחת נשימה אחת עמוקה, וסופרת עד שלוש.
בצעדים שקטים אני מתגנבת אל צד ימין של הגדר, המקום מוסתר בעצים גבוהים ומלאים במיוחד לכן זה שטח מוסתר מבחינת מצלמה. חשוב לבצע את הפעולה כשאין סוהרים בסביבה אלא אם כן תרצו להיתפס.
יש לי כעוד עשרים וחמש שניות עד שהסוהר הנמצא בחלק האחורי יתקדם לבצע כאן סריקה.
אני מטפסת על הגדר הגבוהה, רגליי נאחזות בשטח הריק של עמודי הברזל, ידיי עולות אחת אחרי השנייה, בגובה ובקצב אחיד.
אני מטפסת בזהירות, משתדלת להגביר את הקצב.
ענפי העץ מתחככים בבגדיי, ההרגשה של השריטות רק מגבירות את הרצון לנקמה.
ככל שהענפים שורטים את גופי, כך הכאב שורט את ליבי.
תקיפה של זיכרונות מתגנבים לראשי, הכאב, השמחה ובעיקר האהבה.
אנחה צרודה נפלטת מפי, אני נאלצת לנשוך את שפתיי בכדי להשתיק את הכאב.
הרגל השמאלית עולה שלב נוסף לפני סוף הגדר, יד ימין מושכת כלפי מעלה ואני מתיישבת על הברזל של סוף הגדר.
אני מעבירה באיטיות את רגל שמאל ולאחר מכן את רגל ימין, יורדת שלב אחר שלב, התנועות שלי חדות באופן מושלם.
אני מצליחה לקלוט בזווית העין את הסוהר המתקרב לבצע סריקה. כף רגלי כמעט נוגעת באדמה הקשה, ומנצלת את ההזדמנות להתחבא מאחורי השיחים.
אני שומרת על דממה, מניחה את כף ידי על הפה והאף.
רקיעות הרגליים נשמעות קרובות, זכרונות מהעבר מוצפים בראשי.
עיניי נעצמות בחוזקה, הלחץ בראש שלי מבקש לפרוץ החוצה.
אני מצליחה לקלוט זווית ראייה קטנה, אני מתבוננת בסוהר הבודק את הסביבה.
יש לי כעוד שלוש עשרה שניות עד שהסוהר הולך לבדוק את הצד השמאלי של חצר המבנה.
האקדח טעון ומוכן לפעולה, הריח המסתחרר באוויר מזכיר לי את ריח תא בית הכלא כשעוד הייתי נמצאת שם.
לבסוף הסוהר עוזב את השמירה באזור בו אני נמצאת ומתקדם אל הצד השמאלי.
זאת ההזדמנות שלי, אני יוצאת מהשיחים ומתקדמת אל מאחורי המבנה.
הדלת האחורית נעולה, זאת שמובילה אל הפחים.
אני צועדת קדימה וממתינה.
בעוד כדקות ספורות אחד מהסוהרים יוציא את הזבל, זאת תהיה ההזדמנות שלי להיכנס ללא חשד.
אני נעמדת מאחורי הקיר, הוא לא יכול להבחין בי, בזמן שהוא מרים את שקית הזבל אל הפח הגדול אני מתגנבת בצעדים שקטים.
לאחר ששקית הזבל נזרקה הוא מסתובב ומתכוון להיכנס בחזרה, אני מתקרבת וברגע שהוא נכנס, הדלת כמעט נסגרת אך אני מושיטה יד ומשאירה אותה פתוחה במעט.
אני שומעת את הצעדים מתרחקים ומנצלת את ההזדמנות להיכנס, המחסן מופיע מולי.
שעת לילה מאוחרת, השמירה אומנם הדוקה אך אין להם סיכוי מולי.
אני מתגנבת בחשאי ועוקפת את המחסן, אני מזהה שני סוהרים מתקרבים ומסתתרת מאחורי הדלת.
״סרקנו את כל היער, אין שום זכר לבחורה,״ הסוהר הצעיר יותר מדבר אל המבוגר.
״תבדוק שוב ילד, אנחנו מחוייבים למצוא אותה. חיה או מתה.״ תשישות נשמעת בקולו, הרעש של הצעדים מתרחקים ואני נאנחת בהקלה.
אני פותחת את הדלת הראשית ולנגד עיניי מופיע חדר האוכל החשוך, אני יוצאת מחדר האוכל והולכת אל האולם הראשי, אני פונה ימינה במסדרון הרחב והמדרגות מופיעות לנגד עיניי, בזריזות אני עולה.
היד עדיין אוחזת באקדח, אין בי חרטה לרגע.
ככל שרגליי מתקדמות קדימה, כך אני נחושה לסיים את זה.
אני מזהה את המקום, המבנים מחוברים אחד לשני, הקומה הראשונה היא לאוכל, השנייה נועדה למשרדים ולטיפול רפואי.
יש מסדרון ארוך המוביל למעלית המחברת למבנה השני, אני פונה אל המעלית ועולה לקומה השלישית לאזור מגורי הסוהרים.
הייתי נוהגת לבלות כאן את זמני, ביחד איתו. הוא היה מביא אותי לכאן כשהיינו רוצים להיות לבדנו.
כמות הפעמים שזייפתי בעיות לצורך עונשים, אהבתי את העונשים שלו.
הגעגוע לא שוכך, הרצון למגע שלו רק מתגבר.
דמעה מתגנבת אל עיניי, אני מוחה אותה בחוסר חשק.
אני יוצאת מהמעלית ומגיעה למסדרון ארוך, החדרים מסודרים לפי מספרים זוגיים בצד השמאלי ומספרים אי זוגיים הנמצאים בצד הימני.
חדר המנהל נמצא בסוף המסדרון, אני מתקרבת אל הרגע הגורלי.
השקט מסתחרר כמו מוזיקה לאוזניי.
אני מביטה במצלמות האבטחה שביטלתי לפני הכניסה, המצלמות מאחרות בשעה לפי התוכנה שהתקנתי, לכן הם רואים עכשיו את מה שקרה לפני שעה, וכשהם יראו בעוד שעה את מה שקורה כעת, אני כבר אהיה רחוקה מכאן.
נותרה לי שעה אחת בלבד לצאת מכאן ללא בעיות.
כל חדר של סוהר בגודלו זהה לשלושה חדרים של אסירים.
ברגע שאני מגיעה אל חדר, תוך כדי הקשת הקוד הסודי, אני בודקת את השטח, זמזום חלש ואור ירוק מאשר לי שהדלת נפתחה.
אני מושיטה יד אל הידית, ופותחת את הדלת.
כה שליו ורגוע, החדר חשוך ומפואר, אני מתארת לעצמי שהוא נמצא בשינה עמוקה.
אני נכנסת בלהט אל החדר, משתדלת לסגור בנחת את הדלת.
כמה צעדים קדימה ואני נעמדת מולו, מול האדם שהרס את חיי.
לקח את הכול ממני, והשמיד את הטוב שבי.
אני מכוונת את האקדח לכיוון המיטה ומדליקה את האור, היד רועדת מהאדרנלין הזורם בעורקיי.
הסיוט עומד להסתיים, כל השנים של סבל בגללו יסתיימו בתוך שניות אחדות.
לאחר הדלקת האור אני מגלה שהוא לא כאן.
זה לא הגיוני, עקבתי אחריו במשך חודשים, הוא אמור להיות כאן.
יש כאן טעות, זה לא היה אמור לקרות.
הכול תוכנן בקְפִידָה, התוכנית נכשלה.
אני מכבה את האור ויוצאת מהחדר כשלפתע מופיע מולי האדם שתכננתי לרצוח.
״לורן, למה אני לא מופתע?״ עיניו השחורות מביטות בי בשנאה, פרץ רגשות משתוקק לירות בו אך אני מביטה בסוהרים המגיעים בזמן כשהם מתחילים להקיף אותו בכדי להגן עליו, הזמן עוצר מלכת ולכן אני מריצה מחשבות בנוגע לתכנון בריחה חדש.
״כריס. תמיד היית איטי, לא? אחרת תסביר את זה שהצלחתי להיכנס לתוך חדרך ללא בעיות,״ קולי שומר על אדישות יתרה, אך אני יודעת למה המפלצת הזאת מסוגלת.
שיערו החום כהה שאהבתי בילדותי כעת מזכיר לי את חומות הכלא, הכלא שהוא בנה והפך את חיי לגיהנום.
עמידה זקופה ולא הכרחית מציינת את העובדה שמילותיי משפיעות עליו, אף על פי כן, חיוך על שפתיו מבשר רעות.
״לורן, הבטחתי לך שאשבור אותך, והתכוונתי לזה. את אולי חושבת שאת אמיצה ילדונת, אבל תני לי לגלות לך סוד קטן,״ רקיעות הרגליים שלו מכריזות על כך שהוא מתקדם לכיווני, אני מכוונת את נשקי אליו ותוך שניות אחדות כל הנשקים מופנים כלפיי.
במבט עוֹיֵין הוא מתעלם מדברי ומתקרב אל אוזני השמאלית, אני מריחה את הבושם היוקרתי שלו וכמעט נחנקת מהתחושה שהיא מעלה בי.
ידיו מאחורי גבו, והנשק שלי נוגע בגופו.
״תיאו לא מת, הוא עובד תחתי,״ לחישה מחורבנת יוצאת מפיו ואני מתקשה להכיל את מה שאוזניי שומעות. 
גיחוך עולה על פי ולאחר מכאן צחוק המסרב להאמין.
קולי מלגלג על מילותיו, אך עיניו נשארות רציניות, אני בולעת רוק לכמה רגעים.
״אתה מטורף, ראיתי אותו במו עיניי מאבד דם, ידי הייתה על הלב שלו כשלא היה דופק. ואתה מצפה שאאמין שהוא נמצא תחתיך?״
במקום לומר במילים הוא מסתובב לצידי, אני מכוונת את האקדח לכיוון ראשו.
ליבי פועם בחוזקה עד כדי כך שאני מסוגלת לשמוע את דפיקות ליבי.
אני מפנה את מבטי לכיוון מבטו ומסרבת לקבל את מה שעיניי רואות.
דמעות אכזריות שוטפות את פניי, גופו החסון נמצא כעת מולי, עומד בידיים ריקות, אני מזהה סימני חבלה שהספיקו להחלים.
אבל אני ראיתי אותו מת, זה כלל לא הגיוני, איך היתכן שתיאו נמצא כאן בבגדי סוהר? ואיך היתכן שהוא בגד באמוני?
רגשות סותרים מציפים אותי, האם לחבק אותו ולשמוח שלא איבדתי אותו?
המחשבה נעלמת בדיוק כמו שהיא באה, האפלה חוזרת למקומה, מחשבותיי וליבי מתמלא באפלה.
כעת האקדח מכוון ישירות לתיאו, הוא מרים את ידיו בכניעה ומתקדם לכיווני, כריס מפנה את הדרך וצופה מהצד.
״שלא תעז לעשות צעד אחד לכיווני, חתיכת בוגד!״ האם זה היה הקול שלי עכשיו? אני כבר לא מזהה, כמו ציפור פצועה.
בבת אחת הוא נעצר ועיניו המקסימות שאני אוהבת נראות לי אכזריות כל כך פתאום.
״לורן, תורידי את האקדח וננהל שיחה,״ הוא שומר על גל קול אחיד תוך כדי שהוא ממשיך להתקרב לכיווני עם ידיים באוויר, כל גופו מעיד על ביטחון, בטיפשותי אהבתי את הביטחון הזה.
אני מביטה על כריס הנהנה מהמופע שערכתי לכבודו כשניסיתי לנקום בדיעבד את מותו של תיאו.
זעם משתלט על טון קולי, ״שקט! ניצלת אותי, גרמת לי להאמין בך!״ הדמעות זורמות כמו נהר וחלקן מגיעות לשפתיי, טעמן מלוח.
אין לי ספק שהתדמית שלי מוצגת כעת כחלשה, התדמית הקשוחה שהייתה לי נעלמה כלא הייתה.
ידי האוחזת באקדח רועדת, אני לא מסוגלת לירות באדם היחיד שנתן לי תקווה וניפץ אותה בשניות.
גופו נעצר כמה מטרים ממני, ריחו הממכר מגיע לאפי, הוא כמעט מגיע עד אליי.
כשלפתע נשמעת ירייה.
אני מביטה בתיאו, ועיניו ננעצות בי.
מי ירה את הכדור? במי הכדור פגע?
לפני שאני מספיקה להגיב ולהפנים את מה שקורה, חושך מסתחרר בכל הבניין.
הסוהרים בפאניקה, המפקד ביניהם מדבר ברקע, ״ג'יי תבדוק בקשר מה זה אמור להביע, סאל תזעיק את השמירה האדוקה וכל השאר להגן על כריס ותתפסו את הילדה,״ זאת ההזדמנות שלי לברוח, אני נצמדת לדלת החדר, ומנסה בשקט להתגנב החוצה.
״פאקינג לורן, את עשית את זה נכון?״ צעקתו של כריס נשמעת קרובה מתמיד אך הוא לא מודע למיקומי כעת בגלל החושך.
הלוואי וזאת הייתה העבודה שלי, אך אני לא מאשרת או מכחישה.
ההליכה שלי בטוחה בכדי לא לעורר חשד, רוב הסוהרים שומרים על רוגע מסויים כעת ולכן אני מעמידה פנים, אם אברח זה יהיה מובן מאליו.
לאורך כל המסדרון אני עוברת עם ראש מורם, אני מצליחה לצאת מהמסדרון כמעט עד שלפתע יד חוסמת את פי ומושכת אותי קרוב לגופו.
תיאו.
כל גופי מכיר בקיומו, הגוף שלי בוגד בי כעת מפני שהמגע שלו מוציא אותי מדעתי.
כריס ושאר הסוהרים מחפשים אותי בין האפלה, קולם נשמע רחוק כעת ומעיד על ההצלחה שבניסיון ההתרחקות, ״לורן, אני אמצא אותך גם בחושך המזויין, את לא תברחי. תוותרי ילדונת,״ חלקם טוענים את האקדח למוכנות, וחלקם מכוונים את נשקם לכל עבר באפלה שעוטפת אותנו.
שפתיו המלאות מתקרבות לאוזניי, הוא מצמיד אותי לקיר כשהוא מאחוריי, האיבר הקשה שלו מורגש גם בזמן שיגעון כזה.
״לורן, לא הייתה לי ברירה, תסמכי עליי ותתני לי לקחת אותך.״
אני רוצה לצרוח, להשתגע ולקלל, אתה בטח צוחק עליי, לעולם לא אסמוך עליך.
אך אני שומרת את מילותיי לעצמי, ושואלת שאלה אחרת במקום, ״איך ידעת את מקומי?״ אדישות יתרה נשמעת מפי, אך הזעם מורגש בגופי והוא מודע לכך.
קולו העמוק מחדיר בי ביטחון למרות הבגידה באמון, ידו מלטפת את שערי כשהוא לוחש באוזני, ״תמיד אמצא אותך, לא משנה איפה תהיי. אין זמן לשאלות. אני אוציא אותך מכאן, תשתפי פעולה,״ אנחה צרודה נפלטת, אני מוותרת, לא מפני שאני סומכת עליו, אלא מפני שהתייאשתי מלהילחם.
איבדתי את מה שנלחמתי עליו, והכבוד העצמי שלי הובס ברגע שבכיתי מול כריס, לכן אני שותקת ותיאו מקבל את השתיקה שלי כהסכמה.
ידיו של תיאו תופסות את ידי מאחורי גבי, גופו מעיד על עוצמה, ״כריס, היא אצלי בידיים, אקח אותה לתא הכלא,״ הכרזה שתלטנית נשמעת מפיו, ההרגשה של כפות ידיו על ידי היא תחושה מוזרה, חמימה.
תקראו לי דפוקה אך כשפוגשים גבר עוצמתי כמו תיאו קשה מאוד להתנגד למשיכה, נסו להתנגד לכוח המשיכה בכדור הארץ,
בלתי אפשרי, נכון?
במקום להילחם בו אני נכנעת למגע ידיו.
״תביא אותה הנה,״ כריס צועק לכיוון הנגדי מבלי לדעת את המיקום שלנו.
אני מעמידה פנים שאני נלחמת בו, רעשי ההיאבקות ממלאים את החדר בין כל הצעקות, ״תעזוב אותי, חתיכת בוגד!״
כף ידו יורדת לעבר הבטן התחתונה, ומלטפת במעגלים ברכות.
ידי אוחזת בכף ידו ולוחצת בחוזקה, הברך שלי בועטת בבטן התחתונה והוא מתקפל לכמה רגעים, תיאו תופס אותי מהצוואר ומצמיד אותי לגופו.
אם אנחנו מתכוונים להעמיד פנים לפחות אעשה את זה מציאותי.
או שאני פשוט רוצה להכאיב לו, אחד מבין השניים הוא הנכון.
ואתם כבר יודעים את התשובה הנכונה.
״עדיף שאכלא אותה בתא, היא יכולה לברוח בכל רגע,״ צרידה בוקעת מפיו בגלל הבעיטה, אני מרוצה מעצמי.
תיאו מבקש רשות בדרך עקיפין, ולמרות זאת הוא אינו מתכוון להקשיב לדברי כריס.
״זין, קח איתך שלושה סוהרים ליתר ביטחון, כל השאר תטפלו בחושך המזויין הזה כבר!״
צעדים נשמעים סביבנו, וההרגשה שיש לידינו אנשים מציאותית מדי פתאום.
״בואי הנה, ילדה,״ אחד מהסוהרים אוחז בזרוע שלי ומושך אותי לכיוונו, מרחיק אותי ממגע ידיו של תיאו, אני מתנערת ממנו ופונה אליו, ״שלא תעז לגעת בי שוב.״
האיום בקולי מוחשי לחלוטין, האקדח שלי נלקח אל ידיו של תיאו בזמן המשחק הקטן שלנו, וכעת נמצא בכיס מכנסיו.
תיאו פונה אל אותו סוהר, האווירה טעונה לחלוטין.
״אל תגע בה, אני לוקח אותה.״ אצבע מופנה לעבר הסוהר, אם לא הייתי פגועה מהבגידה שלו כנראה הייתי צוחקת על הניסיון שלו להגן עליי.
הסוהר מבין את מקומו ולוקח כמה צעדים אחורה, נעמד ליד שאר הסוהרים שנשארו ברחבה.
תיאו פונה לכיוון שלהם ומחלק הוראות, ״תעשו סריקה מסביב לבניין ותחפשו חשודים. אקח אותה בעצמי לתא,״ אני נעמדת מלפני תיאו, כשידיו עדיין מחזיקות את ידיי מאחורי הגב.
סוהר צעיר יותר לפי גוון קולו פונה בשאלה, ״אבל המנהל אמר ש-״
תיאו מתפרץ לדבריו בחוסר סבלנות, ״זין על המנהל, תעשה כדבריי.״
הסוהרים מביטים ביניהם כשהם שומרים על שתיקה ומפנים את הדרך, עושים בדיוק כפי שתיאו ציווה.
הוא מוביל אותי בשתיקה אל עבר המדרגות, ניתן להרגיש את החשש שיתפסו אותנו.
מכיוון שיש סוהרים בסביבה אני מעמידה פניי שבוייה טובה.
קשה לדעת לאן אני הולכת בחושך, מסיבה מסויימת אני נותנת לתיאו להוביל אותי, במשך כל הזמן הידיים שלנו משולבות.
ידיו של תיאו תופסות את ידיי, אנחנו יורדים במדרגות ותיאו לוחש לי תוך כדי, ״אין לך הרבה זמן לברוח, אוביל אותך עד ליציאה האחורית של האי, ג'יימס יחכה לך במסוק.״ אני נעצרת בבת אחת במקום ופונה אליו בזעם, ״רגע, חכה, מי זה לעזאזל ג'יימס? ואיך זה שאתה עדיין בחיים?״ לפני שאני מקבלת תשובות לשאלות שלי, אני לא מספיקה להתחמק ממה שעתיד לבוא, תיאו מרים אותי על כתפו ויורד במדרגות כשאני על כתפו, ״היי! תוריד אותי,״ אני צועקת ובועטת בו ברגליי, עיניי מביטות בישבן הסקסי שלו תוך כדי שאני מנסה להשתחרר מהאחיזה השתלטנית שלו.
כף ידו של תיאו מפליקה לי בישבן ומרוב ההלם אני עוצרת את הלחימה בפתאומיות, ״תהיי בשקט, אני מנסה פאקינג לעזור לך,״ מילותיו תמיד היו שקטות אך חדות, ״לעזור לי? אתה שברת אותי לחתיכות!״ ההפך הגמור ממה שהוא ביקש אני עושה, צעקתי נשמעת בחוזקה והוא פותח את דלת המדרגות, תיאו יוצא מהבניין מהכניסה הראשית ומתקדם לשער האחורי כשאני עדיין מוטלת על כתפו אך כעת לא נלחמת כדי להשתחרר מאחיזתו.
אנחה מותשת משתחררת מבין שפתיו, ידו האחרת מברישה באצבעותיו את שערו, ״זין לורן, אני מנסה לתקן את זה, תסמכי עליי.״
כל גופו מעיד על עוצמה, אך אני מאזינה לדפיקות ליבו, ומקבלת הוכחה לפחד שמסתתר מתחת לכל השכבות החוזק האלו.
שתיקה מתמשכת בינינו, תיאו פותח את השער האחורי עם הכרטיס והקשת הקוד, הוא מוריד אותי מכתפו ומניח אותי על הרצפה.
שיערי השחור מתנופף ברוחות השלג, אני נעמדת מולו, והעיניים שלנו נפגשות, כף ידו השמאלית אוחזת באקדח שלי, האקדח שהוא נתן לי במתנה.
ידו תופסת בידי ומושיטה אותה לכיוונו, הוא מניח בכף ידי את האקדח שלי, כף ידו הימנית מושטת לעבר הלחי שלי ומלטף אותה ברכות באצבעותיו.
מבטו של תיאו עז יותר מתמיד כשהוא מחלק לי הוראות בקול חד, שיערו השחור כפחם מתמלא בפתיתי שלג לבנים, ועיניו החומות דבש הבהירות נראות כמו השמש הרותחת שמסתירה בתוכה מלא סכנות.
״לורן, תחביאי את האקדח מג'יימס. אני לא סומך עליו מספיק למקרה שתצטרכי להגן על עצמך,״ נשימה עמוקה נלקחת מבין שפתיו לפני שהוא ממשיך בדבריו, ״למרות המקרים שהפרידו בינינו, אין יום שלא היית במחשבותי, ואין יום שלא תהיי.״ המשיכה הפיזית בינינו היא דבר לא מוסבר, גופו מרגיש את גופי גם במבט בלבד, הצורך להבין מבלי להרגיש היא דבר מטורף.
דמעה מתגנבת ללחיי ותיאו מנגב אותה באצבעותיו, הרכות שבה הוא נוהג בי כעת היא לא שפויה, הזעם והבגידה לא נשכח.
אך כעת אוותר לכמה רגעים על הזעם, רק כדי לזכור את הרגעים האחרונים שלנו ביחד.
אחרי הכול, מה אתם הייתם עושים בסיטואציה כמו שלי?
דמעות שוטפות את לחיי ויורדות עד לשפתיי, ניתן להרגיש את המליחות המרה מְעַקְצֶצֶת.
אני לוקחת כמה צעדים אחורה, ומאשרת לעצמי להביט בו בפעם האחרונה, עיניו האכזריות הפכו לריקות, האם אתה שבור כמוני, תיאו?
אצבעותיי מנגבות בחוסר רצון את הדמעות, אני מכניסה את האקדח לתוך הז'קט, ואומרת את המילים האחרונות שמפרידות בינינו עד לזמן לא ידוע.
עיניי נהפכו לחשוכות, הרגע האינטימי נעלם, וכעת יש מטרה מחודשת.
לנקום ואחר כך לשרוד.
״כשיגיע הזמן, אמצא אותך. וכשאמצא אותך, אגרום לך להתחרט.״
אני חותמת את השיחה האחרונה בינינו עד לפעם הבאה, ושנינו יודעים שהיא תהיה.
ניתן לראות את המסוק המדובר מרחוק, אני מכריחה את גופי להסתובב, בחיפזון אני רצה לעבר המסוק, מתכוננת נפשית לקראת המסע החדש שיגיע.
אני מסתלקת מהמקום הארור הזה כפי שהבטחתי, אבל הסיבה האמיתית לבריחה, היא לברוח מהאדם ששבר את ליבי.