DARK HEART

פרק 3

החזרה לבניין נעשתה בדממה, כל העיניים היו עלינו ברגע שנכנסנו בדלת הבניין.
הפליאה וההלם של כולם כשהם ראו אותנו אחרי הבריחה הקטנה שלנו.
אני עדיין בחולצתו של תיאו מדממת בחלק התחתון של גופי ובתחתונים כשתיאו ללא חולצתו מכוסה בבוץ ובמעט דם.
הבגדים שלי מוחזקים בידיו של תיאו, וכנראה ישארו אצלו למשך זמן מסויים.
הוא מעביר את בגדיי לסוהר אחר ולוחש לו כמה משפטים באוזן.
הסוהר נעלם מעיניי לאחר הִנְהוּן קצר אל עבר תיאו. 
כולם יושבים בשורות, אני מרגישה את מבטה של הבחורה מהמחלקה שלי המנסה לפענח את הסיבות למראה החיצוני שלי.
במקום להתייחס למבטים שלהם, אני נועצת את מבטי הזועם בתיאו.
הוא מתעסק בטלפון שלו וכלל לא מייחס חשיבות למבטים הגלויים שלי.
במשך הארבע שעות הבאות, כולנו מחכים לכל קבוצה שתסיים את הבדיקות הגופניות.
הסוהרים מביטים בכל אחד, ומחכים רק לרגע שכל אסיר יגיד או יעשה משהו שגוי.
בקבוצה אנחנו בסך הכול שישים אנשים, והקומה הראשית אומנם רחבה אבל אני מסוגלת להרגיש את החנק שנוצר כתוצאה מכמות האנשים והריחות הגופניים של כל אחד.
סוהרים נוספים במהלך ההמתנה הגיעו לשמור, אני שמה לב לכך שהיום אפילו לא התחיל וכולם מותשים.
לפני כעשר דקות החלו לבדוק את הצעירים, וזה חיובי מפני שנלך לאכול, ואני מורעבת בעיקר מפני הלחץ שאני מרגישה.
אם חשבתי שהיום הראשון נורא, מחכים לי חיים שלמים מחורבנים תחת השגחתו של תיאו.
נדפקתי חזק.
אנחה קטנה נפלטת מבין שפתיי, הבחורה שסיימה את הבדיקות יוצאת מהמעלית ותיאו קורא לנער לקום ולגשת אל המעלית.
אותו סוהר שעומד במעלית מחכה לנער המגביר את קצב הליכתו אל המעלית.
ארבעים דקות נוספות שבהן נערים הולכים ויוצאים מהמעלית, תקווה קטנה מנצנצת בפניהם של כלל האסירים בקבוצה כשהם מבינים שאני האחרונה שנשארה כשתיאו קורא בסוף בשמי.
תיאו מכניס את הטלפון שלו לכיסו ופונה אליי, ״לורן, תורך.״
אני נעמדת על רגליי ותיאו מתקדם לכיוון המעלית, יוצר קשר עין בעודי מבחינה בכך שהוא מתכוון לְלַוּוֹת אותי במקום הסוהר האחר.
דלת המעלית נפתחת כשתיאו מסמן לסוהר שיפנה את מקומו, הוא מבין את הציווי של תיאו והולך לשמור בדיוק כמו האחרים.
שרירי בטנו וגופו הגברי של תיאו מוצגים לכל עבר, הקושי שלא לבחון אותו מבעד לזעם.
הוא אינו מתבייש בעובדה שפלג גופו העליון מוצג לכל אדם.
בשקט מוחלט אני ותיאו נכנסים למעלית, תיאו לוחץ על קומה שלוש והמעלית נסגרת.
אני מסוגלת לשמוע את הנשימות שלי ושלו במעלית הסגורה.
ריח הדם תופס פיקוד על האוויר, גופו החסון של תיאו מתגרה בעיניי בעוד כשעיניו נוחתות על גופי, בוחן במבטו את רגליי החשופות.
ההרגשה של עיניו על גופי גורמת לי להתכווץ.
הבגדים הם סוג של כיסוי להסתיר את הפגמים, שכעת גורמים לי להרגיש חשופה לפגיעה.
המעלית נפתחת ותיאו מניח את ידו הימנית על גבי התחתון, מוביל אותי במסדרון הרחב בביטחון אל חדר הרפואה.
בחטף מבט אחד אני מסוגלת לראות רישום מוזר; ׳ניסוי׳.
כל חדר מוצג תחת רישום שונה, אנחנו עוצרים מול דלת הכתובה בשלט ׳בדיקות׳.
תיאו מושיט יד לעבר הידית, פותח לרווחה את החדר שנראה כמו חדר ניתוחים.
מיטת חולה ניצבת באמצע, שלושה כיסאות וכשני ארונות מלאים בחומרים ומכשירים בתוכה.
מכשירים נוספים שאינני מבינה את מטרתן ניצבים ברחבת החדר, הרופא ווילאם מקדם את פניי בברכה בחיוך קטן על פניו.
מדים לבנים על גופו הרחב.
״לורן, נכון?״ הוא שואל וצבע הקשתית שלו נוטה לצבע ירקרק כהה.
אני מהנהנת לאישור, וסוקרת במבטי את המסמכים שבידו.
תיאו פונה אליי כשידו עדיין על גבי, ״שבי בכיסא, לורן.״
לשם שינוי, אני עושה את המצופה ממני.
אני מתיישבת בכיסא מול שני כיסאות הניצבים מולי היוצרים צורת משולש.
ווילאם ותיאו תופסים את מקומם בכיסאות.
בעוד כשתיאו משלב את ידיו ומביט בעיניי, ווילאם מחזיק בידו את המסמכים ופונה אליי.
״אני רואה שאת פצועה, ואטפל בך גופנית לאחר השאלון הקצר שאשאל. אני מבקש שתגידי את האמת כולה. במידה ותשקרי, אנחנו נדע והמצב יהיה חמור מהמצב הנוכחי. האם אני ברור?״
לרגע צמרמורת חלפה בגופי, קולו של ווילאם נטף סמכותיות.
״מובן.״ מילה פשוטה נפלטת מבין שפתיי, הסבירות שאשקר תהיה רק בשאלות הנוגעות לצורך שמירת הפרטיות שלי.
״ובכן, לפי הרקע המשפחתי שלך, גדלת בעיר מונרו שבצפון מזרח לואיזיאנה שבארצות הברית. הוריך, אליס ואריק מתו בתאונת דרכים בעודך בת תשע וגדלת אצל אחותך הגדולה וגיסך. האם אני צודק עד כה?״
ווילאם נועץ את מבטו בגופי, מחפש סממן לשקר שיצא מפי, תיאו אינו מתרשם מהמידע, ככל הנראה כבר מודע לכך.
אני בוחרת לאשר את דבריו, ״כן.״
״גרת אצל אחותך כשנה ואחרי הרצח המזעזע נעלמת לשבועיים. גיסך, כריס דיווח על כך למשטרה לאחר שניצל במזל מהרצח. מצאו אותך בגיל עשר, שבועיים לאחר מכן מתגוררת בחנות נטושה, אני צודק?״
רגשות וזכרונות מהעבר מציפים את נפשי, צלקות שחשבתי שהצלחתי לקבור עמוק בתוך הנשמה מפקירים את הלב שלי בשטח המסוכן.
אין דרך להתחמק מהאמת מכיוון שהם מודעים לכך.
כל העיירה המחורבנת מודעת לכך, תקשורת, מודעות, עדויות החרוטות בכל אזור בעיירה.
בלית ברירה אני מאשרת את שאלתו בהנעת ראשי מעלה ומטה למטרת הבעה חיובית.
אני מסוגלת לשמוע אותו בולע את רוקו כאשר הוא ממשיך בשאלון.
״לא כתוב מי מצא אותך, רק שהצלחת להיכנס לפנימייה קתולית בעזרת מורה בעלת ותק. מי מצא אותך באותו לילה, לורן?״ גוון קולו של ווילאם נעשה כבד כאשר הוא שואל את השאלה שמרצדת בעיניו של תיאו.
עפעפיי כואבות מהרצון לשקר, הידיעה שאם אשקר בהתחלה לא אצליח להמשיך לשקר בהמשך.
בלית ברירה אני מספרת חלקי אמיתות מהעבר האכזרי שלי.
״חבר קרוב של כריס; אני לא יודעת איך הוא מצא אותי אבל כשהוא מצא אותי הוא התכוון לדווח על כך למשטרה, שכנעתי אותו לרדת מהעניין המשטרתי בתמורה לעזרה.״ אני מבחינה בהצלחתי לגרום להם להאמין לדבריי כשהם לא מחפשים סממן שקרי בשפת גופי.
בדיעבד, זה לא בהכרח שקר, אכן לא ידעתי איך הוא מצא אותי עד לרגע שגנבתי את הטלפון שלו וראיתי תמונות שלי בסופר השכונתי מנסה לגנוב חטיף אנרגיה.
ייאמר לזכותי שמצאתי דולר בפח הקרוב, הייתה בי תקווה שהחטיף אנרגיה יעלה במחיר הנתון שהיה בידיי.
הוא כנראה ראה אותי במקרה, עקב אחריי והחליט לסחוט אותי לטובתו האישית.
תשובתי לא מספקת את תיאו כפי שהיא סיפקה את ווילאם, לכן תיאו לוקח את השאלון לידיים שלו.
״איזו עזרה הוא ביקש? מה בדיוק אמרת שגרם לו לוותר מהעניין המשטרתי?״ תיאו מביט יישירות לתוך עיניי, לא מתכוון לתת לי לצאת מזה בכזאת קלות.
זה החלק שצריך להוסיף קצת שקר ואמת מסויימת.
״סיפרתי לו את האמת על כריס. בנוגע לעזרה, הוא השביע אותי לסתום את הפה.״ בעיקרון, אמרתי כלום ושום דבר.
״אל תשחקי איתי משחקים לורן, בלי רמזים. תתחילי לדבר, אחרת אני אגרום לך לדבר בדרכים שאת בהחלט לא תאהבי.״ תיאו הפך לחסר סבלנות, גם באופן הזה הוא קצת נוטף סקסיות.
״ומה בדיוק יגרום לי לדבר אדוני הסוהר? הזין שלך? אני מניחה שלא אם הוא יהיה בפה שלי.״ ככל הנראה גרמתי לוויליאם להיות מופתע מהדיבור הסרקסטי שאני מציגה, לעומתו, תיאו איננו מתרגש.
תיאו קם מהכיסא שלו ומתחיל ללכת עד הגעה לכיסא שלי, הרגליים שלו חוסמות את הרגליים שלי מלזוז כשידו נוגעת בשפתיים שלי.
״תפתחי את הפה שלך שוב ילדה, ולא רק שלא תקבלי את ארוחת הצהריים שלך, את תקבלי הצצה ל׳צינוק׳.״ תיאו איננו מרים את טון קולו, אך הדרך שבה הוא מבטא את המילים שלו מבשרות לי שהוא ללא ספק רציני.
ה׳צינוק׳ כלל לא מרתיע אותי אבל עניין האוכל כן, אני נאלצת לנשוך את שפתיי ולספק הסבר שישביע את רצונו של תיאו.
עיניי ננעצות ישירות לזהוב המנצנץ בעיניו של תיאו, אני מתעלמת מהעובדה שהרופא סנטימטרים בודדים.
קצוות שיערו השחור כפחם נופלים מעט על מצחו.
״מכרתי סמים בשבילו, הייתי מעבירה אספקות של קוקאין מתחת לאפם של השוטרים בעיירה. מכרתי לאנשים הכי מפוקפקים שאפילו אתה לא מכיר.״ לצערי, הפרתי את ההבטחה שלי, למרות זאת אני די בטוחה שזה כלל לא משנה.
״אף אחד לא היה חושד בילדה בת עשר, נכון?״ אני יורקת את המילים אל עבר תיאו כפי שלויאס ירק אותם עליי.
הסיכויים שלואיס ידע שאני זו שהלשינה עליו נמוכים, יש לו בחורים שהוא לא סומך עליהם, אנשים שהוא בודק אותם אם הם סותמים את הפה בדרכים שגם אני לא הייתי רוצה לגלות.
מעבר לכך, אני הולכת למות בתוך הבית כלא המחורבן הזה, לואיס לא יודע את מיקומי בהנחה והוא יודע שזו אני.
אני מרגישה את גופו של תיאו מתכופף לישיבה, כעת ראשו באותו גובה לראשי, עיניו מתרככות טיפה כשאני קולטת לראשונה שהוא מרחם עליי.
שנאה מבצבצת באפי, ריח הסכנה מתלהט.
״את משקרת לי, לורן?״ מילותיו השקטות חודרות עמוק כסכין.
הבן זונה חושב שאני משקרת.
״לך תזדיין, אתה חושב שאני אוהבת להמציא שקרים להנאתי החופשית כשמדובר באוכל?״ משב רוח קריר דורש ממני להצמיד את רגליי, או ככל הנראה בגלל פניו הנאים של תיאו הקרובים לירכיים שלי.
אני יכולה להישבע שראיתי את זווית שפתיו מתעקמות טיפה בחיוך, הוא ללא ספק אדם מרושע שאוהב לראות אחרים שסובלים, סדיסט לדעתי.
״אני מסוגל לשמוע את הבטן שלך מקרקרת כבר רבע שעה. ולא, את לא תשקרי כשמדובר בסיכויים שלך לשרוד.״ אני שותקת בעודי מייחלת לסיים עם השאלון הטיפשי הזה.
לעומתי, תיאו לא מרוצה מספיק.
״מהי האמת על כריס? מה שינה את דעתו של החבר שלו?״ גופו של תיאו רפוי כעת, עיניו כבר לא לוחמניות כפי שהיו עד לפני כמה רגעים.
״לצערי, לא אוכל להגיד.״ אני בוחרת באמת, לא מפני שאני מאמינה גדולה בכנות, רק כי שקרים פשוטים לא יעבדו על אדם כמו תיאו.
״בגלל שהדברים שתגידי יסבכו אותך כפי הדבר הקודם?״ הוא כנראה מדבר על כך שאתסבך יותר בעניין הסמים, וככל הנראה יהיו לי חקירות אחרות מזויינות עם תיאו על הנושא.
אך לא על זה העניין.
״בגלל שהדברים שאתה רוצה שאספר, קבורים עמוק בתוכי.״ נשיפה ארוכה מצטברת בתוך הריאות שלי, כשאני משחררת אותה אני עוצמת לרגע את עיניי.
בעודי פוקחת את עיניי, ״אתה יכול לקחת אותי ל׳צינוק׳, אתה יכול למנוע ממני אוכל ומים, להתעלל בי נפשית ופיזית. אבל אני שומרת על שתיקה כל עוד אני בחיים, תיאו,״ אני בולעת את רוקי כאשר אני מרגישה את כף ידו של תיאו מלטפת את הירך השמאלית החשופה שלי.
הפלישה החמימה של ידו מבלבלת את מצב רוחי המסוגר.
פתאומיות, קולו העמוק של תיאו מצווה על ווילאם לצאת מהחדר.
״צא החוצה, ווילאם,״ הגוף החסון של תיאו מסתיר את היד ממבטו של ווילאם, הוא נעמד על רגליו ויוצא ללא וויכוח.
אני מעזה להפנות את מבטי אל עבר הכיסא שבו ווילאם ישב.
״לורן, עיניים עליי.״ אני מצייתת באותה מהירות שהמשפט נאמר.
״את אולי חושבת שהמקום הזה הוא כלא לרוצחים, אבל הדברים שאנחנו עושים כאן הם הרבה מעבר. אנחנו עוזרים לאסירים שרוצים שינוי להשתקם.״ לכמה שניות בודדות תיאו מנסה לדבר אל הלב שלי.
״יש לך את השכל והיכולת להשתנות, את רק צריכה פאקינג להקשיב למה שמבקשים ממך.״ כף ידו של תיאו עולה לכיוון הלחי שלי, מנגב רטיבות משונה שאפילו לא שמתי לב שכעת נוטפת מהעין שלי.
אין חרטה על הדברים שעשיתי, אפילו השטן טהור לעומתי.
הדם על הידיים שלי מטנף את כל הטוב הקיים.
גופו החסון מתקשח מעט כשאני קרובה, הרצון להעביר את הידיים שלי על הגוף שלו מוציא אותי משלוותי.
קולו של תיאו מתרכך כאשר שפתיו המלאות מפתות את עיניי להביט.
״אני לא האויב שלך, לורן. נכון, אנחנו נמצאים בבית כלא ויש חוקים נוקשים. ולמרות הכול, המקום יכול להיות חיובי עבורך אם תחליטי להיות בגישה חיובית, לעומת אסיר שבוחר להיות שלילי ויקבל מענה שלילי.״ אני באמת תוהה אם הוא פסיכי כמו כולם או שהוא עיוור למציאות, מנהל הכלא רצח נער על דיבור ללא רשות והוא באמת מאמין שהמקום הארור הזה יכול להיות חיובי?
״רצחתם נער על דיבור ללא רשות, ואתה באמת מאמין שאתם הטובים בסיפור?״ ניתן לראות את הגועל המתרחש בגופי, לעזאזל, הבן אדם על פטריות פסילוסיבין הגורמות להזיות.
״כפי שאמרתי לורן, יש חוקים נוקשים. תצייתי להם ותשרדי, תפעלי נגד החוקים ותשאי בתוצאות.״ עיניו ננעצות עמוק לתוך עיניי, מגע אצבעותיו מוציא אותי מדעתי כשאני שותקת ומעכלת את דבריו.
תיאו מקרב את שפתיו כנגד האוזן שלי, בידו הימנית הוא לוקח לאחור קצוות שיער הישר אל אחורי האוזן.
״השיחה לא הסתיימה.״ לחישה רכה מסתחררת, בזאת הוא חותם את השאלון, מתרחק באותה מהירות שבה התקרב קודם לכן, נעמד על רגליו ופונה אל הדלת.
תיאו מאשר כניסה לווילאם ונותן לו הוראה, ״תבדוק אותה גופנית.״
ווילאם מהנהן לעבר תיאו ברגע שהוא מושיט לי את ידו, חיוך רגוע מעטר את פניו.
אני מביטה בידו של ווילאם כמה שניות בודדות לפני שאני אוחזת את ידי בידו.
ללא מילים, ווילאם מוביל אותי אל עבר המיטה ועוזר לי לשכב עליה.
חולצתו של תיאו מתרוממת כשאני בשכיבה, ירכיי החשופות פצועות והדם היבש מגרד את העצבים שלי.
תיאו מעיף מבט לעברי ויוצא מהחדר, ווילאם הולך אל הארון מהצד השמאלי מוציא כמה קופסאות משונות וחומר נוזל בבקבוק.
לאחר שווילאם אסף את הדברים הנדרשים, הוא מניח אותם על הכיסא הקרוב למיטה בעודו עוטה כפפות על ידיו לצורך סטריליות.
״יש לי את התיק הרפואי שלך, ובכל זאת אצטרך לשאול אותך שאלות קטנות בנוגע למצבך הבריאותי.״ אני מעוותת את פניי להבעת סקרנות.
בעודי מנסה לפענח את רצונו, ווילאם לוקח פד ופולידין.
אני מביטה בווילאם מרטיב מעט את הפד בפולידין, מחטא את הפצע ומנקה את הדם היבש.
אני חולצת את נעליי כשווילאם סוקר במבטו את הפציעות בכפות הרגליים שלי, הצריבה מכריחה אותי לנשוך את השפתיים התחתונות שלי.
הוא מטפל גם בכפות רגליים שלי, ומניח פלסטר על החתכים.
ווילאם ממשיך להוציא כמה דברים מהמגירות, מנקה את שאריות הדם האחרונות, משתמש בעוד כמה דברים שאינני מבינה ולבסוף לוקח תחבושת נקייה ומלפף אותה על רגלי השמאלית.
״התחבושת צריכה להישאר יבשה למשך שלושה ימים, לאחר מכן תורידי אותה ותתני לפצע להחלים לבד. בנוגע לכל שאר הפציעות שלך, אלו מכות זוטות וכלל לא מזיקות, פלסטר יעשה את העבודה.״
אני מאזינה במהלך ההסבר הטיפולי שלו על מצבי, מיישמת חלק מהדברים בראשי.
לאחר החבישה, ווילאם לוקח כמה פלסטרים ומכסה את הפציעות הזעירות יותר.
גופי מכוסה בפלסטרים ותחבושת, הראיה היחידה על מה שאירע קודם לכן אלו שטפי הדם.
ווילאם עוזר לי להתיישב בדיוק כשתיאו נכנס בחזרה לחדר.
אני מתבוננת בעיניו כאשר הוא מחזיק בגדי אסירים בצבע אפור נקיים ומגפיים שחורות.
הפעם הוא לובש חולצה חדשה ונקייה, כתמי הדם נעלמו כלא היו.
אני נעמדת על רגליי בזמן שתיאו מושיט לי את המדים הנקיים, ווילאם מסתובב בכדי לתת לי פרטיות כשתיאו משלב את ידיו ונועץ את מבטו בי.
אני מתעלמת ממבטו הפולש ופושטת את חולצתו של תיאו ומכפתרת את החולצה החדשה, ולוקחת את הנעליים מידו של תיאו.
בזהירות רבה אני לובשת את המכנסיים ונמנעת מלפגוע בתחבושת הנמצאת על רגלי השמאלית.
לאחר שסיימתי להתלבש, ווילאם מסתובב עם הפנים לכיווני ומוביל אותי למכשירים בצד החדר, בודק את המשקל שלי בעזרת משקל רצפתי, מודד את הגובה שלי ושואל שאלות בנוגע למצב הבריאותי שלי.
הבדיקות הגופניות הסתיימו, אני מתיישבת על הכיסא ונועלת את המגפיים החדשים, תיאו לוקח את הבגדים המלוכלכים והנעליים הישנות ומכניס לתוך שקית האשפה.
״אלרגיות מסויימות שכדאי שנדע?״ ווילאם כותב במחברת שלו את כל המידע הרפואי בנוגע אליי, אני מנידה את ראשי לשלילה.
עיניו של ווילאם מעט מתביישות בעודי רואה את רצונו לשאול שאלה אך תוהה איך לנסח אותה.
״פשוט תשאל את השאלה ווילאם,״ אני מגלגלת מעט את עיניי, שומעת איך הוא בולע בחשש את רוקו ונאנח.
תיאו נשאר דומם במהלך כל השיחה, מאזין אך לא מתערב.
״זאת לא שאלה נעימה במיוחד אך אני צריך לדעת אם את פעילה מינית, ומהי רמת הפעילות.״ זאת נשמעת יותר הכרזה מאשר שאלה, התביישות פתאומית מציפה אותי, הפחד שידעו גורם לי לקפוא לכמה שניות.
״לשאלתך, אני בתולה.״ אני חותמת את הנושא, מעיפה מבט זהיר אל תיאו ורואה את עיניו מתכווצות מעט בעת הצהרתי.
קולי שומר על שתיקה כשאני לא מוכנה לדבר על עברי מעבר לכך, אך ווילאם איננו מפרה.
בזמן שווילאם ממשיך, אני נזכרת באירועי העבר, רעידות עוצמתיות מרעידות את הגוף שלי וגורמות לי לחרדה מסויימת.
אני מביטה בציפורניים הצבועות בשחור שלי, ומשחקת איתן תוך כדי שאני בורחת מהמציאות אל תוך הדמיון למקום בטוח.
״אני צריך יותר מידע לורן, פעילות מינית לא בהכרח אומרת חדירה ויש שאלות הדורש-״ בשלב מסויים הפסקתי לשמוע את דבריו, חוסר המודעות גרם לי להיעלם מעט כשאני נוכחת פיזית, נשימות מואצות והלב דופק בקצב לא הגיוני.
אני מביטה בנקודה בחלל ורואה בראשי את כל המשחקים המעוותים שחוויתי.
אני רואה אותו, גורם לי להתחנן למעט אוכל, הידיים המלוכלכות שלו בכל מקום בגוף שלי.
הדמעות יורדות בכל לילה כשהיא לא נמצאת, הכאבים בגוף שלי מאותן לילות מרגישים אמיתיים.
המילים שלו רודפות את הסיוטים שלי, בכל פעם כשהוא חוזר הביתה, ׳את יודעת את החוקים, לורן. תהיי ילדה טובה ותעשי כדבריי, אחרת-׳
לא! אל תתקרב אליי!
יכול להיות שצעקתי את זה כרגע, הידיים מונחות על ראשי כשהסיוט חודר עמוק לתוך הריאות שלי.
אני תמיד שומרת על שתיקה, אסור שהיא תדע.
הסיטואציה חוזרת אליי כשאני שומעת את תיאו משתיק את ווילאם.
״הבדיקות הסתיימו, היא ענתה לך על השאלה.״ אני מרגישה את תיאו מושך את ידי ומוציא אותי מהחדר.
אני בהתקף חרדה ולא מודעת כלל לסביבה, תיאו מחזיק את הידיים שלי ביד אחת שלו וביד האחרת מחזיק את ראשי ומכריח אותי להביט בעיניו.
״לורן, לנשום עמוק,״ תיאו נותן הוראות לשכל שלי, אני מתנשפת ללא הרף.
ידיים פולשות לתוך הגוף שלי, מזהמות את התמימות שעוד נותרה, תמיד לחייך, תמיד להעמיד פנים, אסור שידעו.
ידו הימנית של תיאו מלטפת את ראשי בשעה שאני עוצמת מעט את עיניי ומנסה להרגיע את החרדה.
״אני... מים.״ במעט הכוחות שנותרו לי ובעקבות החרדה, מילותיי נשמעות כלחישה רכה, הגרון התייבש כתוצאה מהלחץ הגופני שאני חשה.
תיאו מהנהן ואומר, ״אני כבר חוזר.״
אני מרגישה את ידיו עוזבות את הגוף שלי כשהוא הולך להביא מים.
בדקות ספורות הוא חוזר מחדר אחר הנמצא בהמשך המסדרון, בקבוק מים בידו.
כשתיאו מגיע עד אליי, הוא מושיט לי את הבקבוק הקר, אני לוגמת ומנסה להסדיר את הנשימה.
לאחר ששתיתי מספיק, אני מחזירה את הבקבוק לתיאו, הוא משאיר את הבקבוק בידיי בטענה שאם אצטרך יהיה לי לפעם הבאה.
״איך את מרגישה, לורן?״ גובהו של תיאו מתנשא מעליי, היד שלו אוחזת במותן שלי כשאני עוד מרגיעה את המחשבות.
״אני בסדר, תודה.״ אני אסירת תודה על כך שהוא עזר לי כעת והוציא אותי מהסיוט שהתחולל בתוכי, אך אני לא שוכחת את ההשפלה שחוויתי ממנו ועדיין אתנקם בו על כך.
נכון לרגע זה, היחסים בינינו התקדמו לשלב יותר מתקדם ממה שציפיתי.
״אין צורך להודות לי, נלך לקומה הראשונה לחזור לכולם ולאחר מכן לחדר אוכל.״ אני מהנהנת כשתיאו מחזיק את ידי ומוביל אותי בחזרה אל המעלית, אנחנו יורדים בחזרה לקומת הכניסה.
המעלית נפתחת ואני מתבוננת בכולם כשהם עומדים בשלושה טורים לפי מחלקות.
טור שמאלי, ימיני ואמצע.
סוהרים נמצאים מלפנים, מהצדדים ומאחור בכל מחלקה נפרדת.
המחלקה שלי נמצאת בטור השמאלי כשתיאו שולח אותי להצטרף לסוף הטור המחלקתי.
בקבוק המים בידי השמאלית והיד האחרת שלי בכיס המכנס.
אני מרכינה את ראשי, לא מעוניינת שמישהו ידע על החרדות שתוקפות אותי בכך שאני מסתתרת ככל יכולתי.
תיאו איננו הולך לחדר אוכל, אלא פונה שמאלה לחניית רכבים.
אני מצליחה להתבונן מעט ולראות אותו נכנס לרכב שחור, מתניע את הרכב ומתרחק.
אני מפנה את ראשי אל סוהר הנמצא בדלת הקדמית שפונה אל כולנו, ״הולכים לחדר האוכל! מי שיזוז מהטור יכול לשכוח מהאוכל וכנראה יקבל כדור לראש.״
אני בולעת את רוקי בזמן שאנחנו מתקדמים ויוצאים מהמבנה.