DARK HEART

פרק 2

ריחות המוות מתגנבים לדרכי הנשימה שלי.
הזיעה, אבק מחניק ובעיקר ריח הצַחֲנָה המסתחרר בחדר.
אני יושבת על רצפת תא הכלא עם עוד כארבעה אנשים, ביחד איתי אנחנו חמישה, שתי נערות ושלושה נערים.
החלק השני של הקבוצה שלנו נמצא בתא סמוך.
המילה צְפִיפוּת היא עדינה לעומת מה שקורה בפועל.
כולנו מחכים ללא נודע, האם התאים של כולם כמו שלנו?
מסריחים, דוחים וחסרי כל פרטיות?
אני עדיין מסוגלת לראות בראשי את פניו המְבוֹעָתוֹת של העשיר.
הקור בלתי נסבל והמזרנים ברצפת התא מונעים תזוזה מרובה.
המעט שאנחנו מקבלים לשינה זה סדין דק ומזרן צר.
ההרגשה היא כמו סרדינים בקופסה, תזכורת איומה לשעות האחרונות מהדהדת בראשי לאחר שחילקו אותנו לקבוצות, צפינו בנער המסכן מאבד את חייו והאישה המבוגרת נשלחת אל הצינוק.
כעת אנחנו מנסים להבין את המצב שנקלענו לתוכו, השתיקה רועמת.
לפי המצב הנתון, יש כשלוש מחלקות:
צעירים, מבוגרים, זקנים; בכל מחלקה יש כשלוש קבוצות:
קבוצות מספר אחת, היא הקבוצה שבה אני נמצאת אצל הצעירים.
לקחו את כל הקבוצות מספר אחת מכל המחלקות אל המבנה הימני.
קבוצות מספר שתיים מכל המחלקות, נמצאות כעת במבנה השמאלי.  ולבסוף קבוצות מספר שלוש נמצאות במבנה הקדמי מלפנים לבניין הענקי.
הבניין הענקי שבאמצע בעל השלוש קומות השייך לסוהרים.
הבניין שלנו הימני מחולק לשלוש קומות, הקומה הראשונה נועדה לתאים. לכל הפחות כחמישים תאים, אני נמצאת בתא עם חמישה נערים ונערות מהמחלקה שלי, החלק השני של המחלקה נמצא בתא ממש לידנו וגם הם כחמישה אנשים בתא.
הדלת היא פלדה קרה בעלת קוד כניסה וחלון קטן בעל סורגים, בנוסף כארבעה מנעולים חיצוניים לפחות.
בנוגע לשתי קומות האחרונות בבניין שלנו, אף אחד מאיתנו לא יודע מה נמצא שם.
למזלי, תפסתי את הפינה בסוף התא, המזוודה והתיק שלי מונחים ממש ליד המזרן.
כתוצאה מכך, כל שאר האסירים בחדר בולטים יותר מכפי שאני בולטת.
קודם לכן הביאו לנו מדים אפורים המתאימים לאסירים, היינו צריכים להחליף אותם בתאים ללא שמץ של פרטיות.
מבטם של שלושת הבחורים ננעץ כלל ללא בושה, ציפיתי בנערה מנסה לכסות את גופה בכדי להגן על עצמה ממבטם הסוטה של הבחורים.
לעומתה, לא הייתה בי כל בושה בנוגע לגופי, מבטם של הגברים היה דבר ידוע בעיניי.
לא היה בי צל של ספק שהם נעצו את המבט המלוכלך שלהם כשהייתי בחזייה ותחתונים, העירו הערות דוחות, ועם זאת, לא היה לי אכפת.
אני יושבת על המזרן שלי בתא, ותוהה לאן צופן העתיד.
הנערה ממקודם שהחזיקה בזרוע שלי כדי שלא אתערב ישנה כעת לידי, מסיבה מסויימת, היא החליטה להביא את המזרן שלה קרוב אליי.
ככל הנראה היא מרגישה בטוחה יותר לישון ליד אישה מאשר גברים.
אם רק ידעה את מעשיי מהעבר, כבר לא הייתה בה תחושות ביטחון בקרבתי.
אנחנו יושבים על המזרנים כשלפתע נשמעים קולות הפתיחה של המנעולים, כולנו מביטים בדלת כשהיא נפתחת וסוהר מבוגר עומד בפתח הדלת לתא.
״עמדו בטור אחד ובואו אחריי,״ הוא מודיע ללא כל אזהרה או הכנה מוקדמת.
כולנו מצייתים בדממה ועושים כדבריו, אני נעמדת בסוף הטור כשלפניי הנערה.
אנחנו יוצאים מהתא ושמים לב לטור נוסף שנעמד מחוץ לתא, החלק האחר של המחלקה.
הסוהר מצווה עלינו להתפרס כשורה אחת.
לאחר שמעמידים אותנו בשורה ברחבה הפתוחה של הקומה, אנחנו שמים לב למעלית היורדת לקומה שלנו, הסוהרים נעמדים לצידנו בשתיקה, אני מעזה להביט באקדח של אחד מהם ותוהה אם אצליח לגנוב אותו.
אסירים נוספים בתאים יוצאים בטורים, כולם נעמדים ברחבה, כעת ניתן לשים לב שגם אצל המבוגרים וגם אצל הזקנים בקבוצה אחת הם עשרה אנשים בכל מחלקה, גברים ונשים כאחד.
אנחנו נעמדים בדממה כשהמעלית נעצרת והדלת נפתחת, גבר מבוגר בבגדי רופא יוצא מהמעלית ועל צווארו תלוי כרטיס זהות כחול, לצידו גבר בעל מראה סקסי ואפל.
מעולם לא חשבתי שאקרא במוחי לגבר סקסי, אבל זאת המציאות.
אופן ההליכה שלו גורמת לכל אדם פשוט להביט בו ולבחון.
עיניו חומות כדבש, יש לו זקן מחוספס ושיערו שחור כפחם.
הגובה שלו מרשים ביותר, לדעתי הוא מטר תשעים ושניים.
קעקוע שחור ארוך מעטר את ידו הימנית והוא לבוש במדים כחולים כהים של סוהר, מכנס ארוך וחולצה קצרה.
הם נעמדים מולנו כשהגבר משלב את זרועותיו ופונה אלינו האסירים כשהוא מדבר, ״שמי תיאו, אני אהיה הסוהר האחראי שלכם. אני בדרגת רב כלאי, דרגה אחת מתחת למנהל בית הסוהר. מעבר להיותי האחראי עליכם, אבחן אתכם במבחנים בכדי לבחון את ההתאמה שלכם אלינו.״
התאמה לבית כלא? מה זה אמור להביע?
גוון קולו עמוק להפליא, גברי וחודר לתוך המחשבות.
הוא עוצר רגע כדי להביט על הרופא הנמוך ממנו במעט בכדי להציג אותו ולתת לו את מקומו לדבר אחריו, ״ווילאם יהיה הרופא היחיד של המחלקה הזאת, נערוך כעת בדיקות כדי לדעת את המצב הגופני של כל אחד מכם, לאחר שסיימתם את הבדיקות שלכם, אתם מתבקשים לעמוד בטור כל אחד והמחלקה שלו. לאחר מכן ארוחת צוהריים ובדיקות אישיות נוספות.״
לאחר דבריו, ווילאם הרופא תופס את מקומו במרכז , ״נתחיל קודם עם המחלקה של הזקנים, לאחר מכן המבוגרים ולבסוף הצעירים.״
אישה בעלת שיער אדמוני מתפרצת ללא כל בקשה לדבר, ״מה זה אומר בדיוק בדיקות אישיות? יש לכם את התיק החסוי שלנו, זה מספיק.״ קולה מביע רגש של זעם, היא נועצת את מבטה ישירות לתיאו, הוא מתקרב לכיוונה בצעדים שקטים אך בטוחים.
כעת כשהוא נעמד מולה, עיניו מביטות בעיניה כאחד המוכן לגרום לה לרדת על ברכיה, ידו השמאלית עולה לסנטר שלה כשהוא אוחז בחוזקה ומכריח אותה להביט לתוך עיניו המלאות לבה רותחת.
״מה שמך?״ קולו כמעט לא נשמע, למרות הקשיחות הנוטפת מפיו, ידו עדיין אוחזת בסנטרה כשהיא עונה, ״שמי איזבל,״ עיניה רועדות וכל גופה מודע לנוכחותו, היא מרגישה את העוצמה של הגבריות המשכרת של גופו.
הוא מכריח אותה להתקרב יותר כשידו האחרת תופסת בבעלות את גבה התחתון, ״ובכן, איזבל, אני לא אוהב חוסר צייתנות, והעונשים שלי בנוגע לחוסר צייתנות הם בהחלט אכזריים.״
איזבל מתנשמת בחוסר רוגע, אישוני עיניה מתרחבות כשהוא סוטר ללחי השמאלית שלה, רעש הסטירה מהדהד בקירות הדקים.
הוא מתרחק ממנה במעט אך מוודא שכולם מביטים בו, ״זהו עונש מתוק על זלזול, העונש הבא יהיה בלתי נסבל,״ איזבל נושכת את שפתה התחתונה כאחת המנסה לשמור על שקט.
אף על פי השקט הרועם בחדר, המילים הבאות לא היו צפויות ונאמרו מתוך להט הרגע.
״מישהו צריך ללמד את כולכם לקח, ואני יותר מאשמח לעשות זאת.״
כל העיניים מתבייטות עליי, תיאו העומד בגבו אליי מסתובב כעת, יאמר לזכותי שאמרתי את זה בראשי, אבל הזעם השתלט עליי והמשפט נפלט החוצה.
כעת תיאו מתקרב לכיווני, אני מיישרת את העמידה שלי ומביטה בו בעיניים מלאות טינה.
לא אשקר שהגובה שלי גורם לי להרגיש קטנה פיזית, אבל החוצפה שלי מעלה בכמה גבהים את ההרגשה.
תיאו מכופף את ראשו ועיניו מקבלות את האתגר החדש שניצב מולו, ללא כל הכנה מוקדמת, כף ידו עולה לצווארי ואוחזת כמו שרשרת צמודה.
גופו צמוד לשלי וכל המבטים של האסירים והסוהרים מורגשים, אך אני מביטה בתיאו, ״מה שמך?״ שאלה פשוטה כפי ששאל את איזבל, רק שאני לא איזבל, ובמקום לענות לשאלתו, אני עונה כרצוני, ״לך תזדיין,״ קולי שומר על רוגע מזוייף כשהבעת הפנים שלי נינוחה.
גיחוך קטן נפלט מזווית פיו, תיאו מעט לוחץ על צווארי בכף ידו, אני מסוגלת להרגיש את תחושת החנק אך לא מספיק בשביל להיחנק.
״אתן לך הזדמנות להינצל ואשאל פעם נוספת, במידה ולא תעני כמו שצריך הפעם, תשלמי ביוקר,״ הוא מתקרב לאוזני הימנית כשהוא לוחש את אותה השאלה פעם נוספת, ״מה שמך?״ תיאו מדגיש כל מילה באיטיות, אני מסרבת לענות ובוחרת בשתיקה.
שפתיי חתומות, עיניו ננעצות לתוך עיניי המלאות חוצפה כשהוא מבין את הבחירה שלי.
תיאו לוקח צעד אחורה בו בזמן כשהוא מביט בי ומכריז, ״ווילאם, אתה יכול להתחיל בבדיקות, ואת באה איתי.״ ידו אוחזת בזרוע שלי ומושכת אותי מהשורה, בתעוזה אני מרשה לעצמי לקלל כשהוא רק נאנח כאילו אני מטרד מאשר בן אדם.
הרופא ווילאם וסוהר עולים במעלית עם אסיר בכדי להתחיל עם הבדיקות.
שאר הסוהרים משגיחים על האסירים כשכולם עדיין עומדים בשורות.
כעת אנחנו יודעים שהקומה השנייה היא מרפאה, ועוד כמה חדרים שלא ידוע לנו.
תיאו מוציא אותי מהבניין ואוזק את ידי הימנית לידו השמאלית עם האזיקים שהיו תלויים על מכנסיו, מסיבה לא ברורה יש בי צורך להעיר הערה, ״אתה בעניין של קשירות?״ תיאו מתעלם מדבריי באלגנטיות כשהוא מוביל אותי למקום לא ידוע, ההליכה שלו מהירה יותר משלי וגורמת לפער שמכריח אותי להגביר את קצב ההליכה שלי במעט.
אנחנו הולכים בשביל הממשיך ישר לאחר היציאה מהבניין הימני, מתקרבים לכיוון אולם הספורט הנראה מרחוק.
״תראה, עיניים יפות, אתה גרוע בכל העניין של הגבר הסדיסטי והסקסי אבל אני אעזור לך בזה,״ גיחוך נפלט מפיו של תיאו, אולם הוא נחוש לשמור על הבעה רצינית.
״אם אתה מנסה להיות סקסי כשאתה קושר אותי, תצטרך להרים אותי על הגב כאילו היית רוצה לזיין אותי ללא הפסקה,״ חיוך מתגנב לשפתיי כשאני מתגרה בו, העיניים שלי ממוקדות על האקדח שלו, אני בהחלט אגנוב אותו.
לבנתיים, אני אשחק איתך משחק מוחות קטן.
תיאו מגיב לדבריי באדישות, ״אני מזיין נשים, לא ילדות קטנות.״
״אני מספיק אישה כדי שתקשור אותי אבל לא כדי שתזיין אותי?״
״בדיוק ילדה, אני לא מזיין ילדות ולא פושעות,״ טון קולו נשמע מתגרה יותר מאשר רציני כשהוא שומר על הבעה אחידה וחסרת התעניינות בשיחה.
תיאו מתקדם קצת יותר מדי ומותיר אותי מתהלכת מאחורי גבו, ״לא תכננתי שתגע בי, בטח שלא תזיין אותי, אני בטוחה שאתה אפילו לא יודע לעשות את העבודה כמו שצריך.״
חיוך קטן של ניצחון עצמי מופיע על שפתיי עד לזמן שתיאו עוצר ומסתובב אליי, כף ידו הימנית החופשייה עולה לכיוון שיערי כשהוא לוקח קצוות שיער לאחורי האוזן.
עיניו ננעצות בעיניי כשהוא מתכופף לכיווני על מנת להגיע לגובה שלי ומתקרב לאוזני השמאלית, ״ביום שאזיין אותך ילדה, את תרדי על ברכייך ותתחנני לעוד.״
הנשימות העמוקות שלו מורגשות באוזן שלי, עקב כך אני מרגישה את פניי להוטות כשהוא מתיישר ומתרחק, ממשיך בהליכתו כאילו הרגע לא דיבר על לזיין אותי באגרסיביות מתמשכת. 
באופן מסויים, מילותיו מכעיסות אותי, ״לאן אתה לוקח אותי?״
אני מתחילה להרגיש חסרת סבלנות ואני לא אוהבת את זה בכלל.
תיאו מחליט להתעלם ממני פעם נוספת, כשלבסוף אנחנו עוקפים את מגרש הספורט, עצים גבוהים להפליא ושיחים ניצבים מולנו, אנחנו נכנסים בשביל הקטן וממשיכים דרך אדמת הבוץ.
במשך דקות ארוכות אנחנו הולכים בדרך מסויימת עד לרחבה פתוחה במעט, היערות מסתירים את המקום הארור הזה, ונראים כמו יער מוקטן.
תיאו מכניס את ידו לכיס ומוציא מפתח, אני מביטה בשאלה בכוונתו כשהוא פותח את האזיקים ומחזיר אותם לכיסו, הוא הולך כמה צעדים אחורה כשהוא מוציא את האקדח שלו מהכיס ומכוון אותו כלפי.
אני מלטפת את פרק כף ידי הימנית שהייתה אזוקה ומביטה בתיאו.
תדהמה הכתה בי בחוזקה, הוא מתכוון להרוג אותי?
אחרי הכול, הם רצחו אסיר על דבר פעוט כל כך, אז על חוצפה אני מסוגלת רק לתאר מה הם יעשו.
האקדח מופנה כלפיי כשעיניו של תיאו חודרות עמוק לתוך עיניי, ללא כל התראה מוקדמת הוא מצווה, ״הורידי את בגדייך,״ רעד קל המבשר רעות עבר בגופי, תיאו הולך לאנוס אותי ולאחר מכן לרצוח אותי.
״לא.״ מילה פשוטה שהצלחתי להוציא מהפה, מה קרה לבחורה שיודעת לעמוד על שלה? לורן, תדברי לעזאזל.
ראשי מתמלא בסיוטים מהעבר, הפחד מהנורא מכל יקרה ברגעים אלו.
אין בי את היכולת לומר מעבר, הסיטואציה מסבכת את הראש שלי.
רגליי רועדות ואני מאחלת לברוח הרחק מכאן.
תיאו חוזר על דבריו, קולו העמוק נשמע מסוכן ועיניו נראות אכזריות.
״לא אבקש פעם נוספת, לורן.״ פליאה ממלאה את הבעת פניי, הוא יודע את שמי, השאלה היא איך.
״איך אתה יודע איך קוראים לי?״ קולי צרוד ולפתע חסר ביטחון, צמרמורות משתלטות על גופי כמו מחלה מדבקת.
תיאו מתקדם כמה צעדים, ברגעים אלו האקדח ניצב בכמה סנטימטרים בודדים מול ראשי, ״עכשיו לורן,״ הציווי חסר ההגיון גורם לי להיענות לבקשתו בחיוב.
אני רועדת ודמעות צורבות בעיניי, למרות זאת, אני מסרבת לבכות מולו.
חולצתי יורדת ואני בחזייה, אני מתכופפת לפתוח את הקשר בנעליים ולחלוץ את הנעליים, לאחר שאני מתיישרת אני מביטה בתיאו כשאני מורידה את המכנסיים שלי.
בחזייה ותחתונים אני מתמקמת על רגליי, עיניו לא יורדות לרגע לסקור את גופי, ונשארות הישר לתוך עיניי.
הבעת פניו אכזרית ביותר, שנאה עמוקה מצטברת בעומקיי ליבי.
אני לוקחת שאיפה אחת עמוקה ויודעת שהוא רואה את הסימנים והצלקות שעל גופי, הידיים שלי נשלחות לגב שלי כשאני פותחת את החזייה, ומשליכה את החזייה לרצפה בדיוק כמו המדים והנעליים.
השדיים השופעים שלי מקפצים במעט, הבטן שלי שטוחה וגופי מעוצב. אני לא מצליחה להוציא מילה מהפה, ידו של תיאו עדיין אוחזת באקדח המכוון אליי, אני מניחה את ידי על התחתונים.
אני מוקפת בעצים ושיחים, הרחק משאר השומרים, אני לא רואה בעיניי שמץ למצלמות אבטחה.
הדממה צורבת באוזניים ולרוב אני אוהבת את השקט, אבל כאן השקט מוכיח שלא משנה כמה אצרח לעזרה, אף אחד לא ישמע ויעזור.
נשימותיו של תיאו מתארכות ונשמעות ברורות יותר, אני מתארת לעצמי שהוא מגורה, אומנם אני צעירה בגיל, אף על פי כן, אני מודעת למראה החיצוני שלי.
אני מחזיקה בתחתונים ומתכוונת למשוך כלפי מטה ולחשוף את עצמי מולו לחלוטין, ראשי נשמט כלפי מטה כשאני מקבלת על עצמי את ההחלטה להיות מולו ערומה כיום היוולדי עד לרגע שנשמע ציווי נוסף מתיאו, ״עצרי.״ מילה אחת בודדה נפלטת מפיו כחגורת הצלה.
הקלה סוחפת אותי כשאני נעצרת, ידו האחרת של תיאו עולה לפנים שלי ומכריחה אותי להביט בו, אוחזת בסנטר שלי.
האקדח מוצמד לראשי כשאני חסרת נשימה, מרגישה את גופי לעומת גופו הגברי.
הלסת המעוצבת שלו מעט חורקת כשהוא אוחז בחוזקה בסנטרי, העיניים האפלות שלו נכנסות לתוך הנשמה שלי.
״ניתן ללמוד משמעת בלא מעט דרכים; עונשים, מגע, הדרכה, סבל ועונג.״ תיאו עוצר לרגע את דבריו כשהוא מביט לתוך עיניי, הוא מוריד את האקדח מראשי ומחזיר אותו לתוך החגורה, כשידו האחרת עדיין אוחזת בסנטרי.
הוא מדגיש את המילים שלו במטרה לוודא שהן מִתְחַלְחְלוֹת עמוק בפנים, ״אני מאמין שמשמעת לנשים צריכה לקרות בדרך של עונג עם רמת סבל מסויימת, בנוגע לגברים זה משהו אחר לחלוטין,״ תחושת החנק שהרגשתי קודם השתנתה, ההבנה שהוא לא התכוון לאנוס אותי גורמת לתחושת רוגע מסויימת.
תיאו ממשיך כשאני מקשיבה, הגובה שלו גורם לי להרים את ראשי גבוה מדי, בזמן שהוא מוריד את ראשו, ״לא רק שאני יודע את שמך, קראתי את התיק האישי שלך. זה לא אמור להיות העסק המחורבן שלך, מנגד, אשתף אותך ואספר שאני בודק כל אחד שמגיע לכאן לפני שהוא כאן.״
עכשיו אני יודעת שהוא גם ידע את שמה של איזבל, היא הייתה ממושמעת ולכן היא קיבלה השפלה פחותה, לעומת מה שהוא עושה לי ברגע זה.
ידו יורדת מסנטרי ועושה את דרכה לכיוון הצוואר שלי כשהוא מעט לוחץ על דרכי הנשימה, הציצים שלי חשופים לנגד עיניו, ולמרות זאת, הוא אינו מביט בגוף שלי.
אינני מצליחה להבין, אני שמה לב לכך שהוא נמשך אליי, מצד שני הוא מסרב להביט בגוף שלי, כאילו הוא פרט שולי וחסר חשיבות.
מאז ומתמיד גברים תמיד היו בוטים איתי, וכשהרגע אמור לקרות, תיאו ההפך מבוטה.
ידו לוקחת את היד שלי ומכוונת אותה על הציצים שלי כשקולו של תיאו לפתע נשמע צרוד ומלא בלהט, ״תצבטי את הפטמות שלך,״ אני מנסה להתגנד ומוחי אומר לי לסרב, אסור לי לבטוח באיש, בטח שלא באדם האיום שעומד מולי, אולם אני מרגישה צורך להקשיב לו.
שתי האצבעות שלי מלטפות את הפטמה וצובטות בקלות, אני נאנחת ועוצמת את עיניי, ידו לוחצת מעט חזק יותר הפעם על הצוואר שלי.
״עיניים פקוחות, תצבטי חזק יותר.״ אני נושכת את שפתי התחתונה ופוקחת את עיניי, העיניים שלו ננעצות עמוק בתוך העיניים שלי.
עיניים שחורות כלילה מול עיניים חומות כשמש.
הצביטה חזקה יותר הפעם ואני מעט גונחת, הרגליים שלי רועדות ואני בקושי מחזיקה את השיווי המשקל שלי.
מסיבה לא מוסברת, תיאו עוצר את הכול בבת אחת, ״עצרי.״
אני עוצרת כשאני מרגישה רטיבות נוטפת, חולשה כמעט מפילה אותי לאדמה כשתיאו מצמיד אותי לגופו, כף ידו נוֹחֶתֶת בחבטה על הישבן שלי.
אני משתנקת כשהכאב צורב בישבן שלי, ״רדי על הברכיים,״ ללא כל מחשבה מרובה אני עושה כדבריו, מתוך רצון לגעת בעצמי.
שיכרון חושים מערפל את מחשבותיי, אינני יודעת מה אני עושה, ההתנהגות הזאת לא אופיינית ולא הולמת אותי.
אני מתיישבת על הברכיים שלי כשאני מתלכלכת בבוץ, שיערי הפזור מתנופף ברוחות כשלפתע אני קולטת את הסיטואציה.
אני ברחבה הפתוחה, כמה מטרים בודדים עומד גבר המביט בי ובתיאו, הוא במדי סוהר ונוגע בעצמו מבעד למכנסיו.
לאחר ששם לב שהבחנתי בו, הוא מתקרב לתיאו ולוחץ את ידו כאילו היה ביניהם הסכם, ״אתה יודע לאלף את הכלבות האלו, אה?״ צחוק אפל נשמע משפתיו, ההשפלה שורפת את עיניי, ותשובתו של תיאו לא איחרה להגיע, ״כל מה שדרוש זה קצת פחד והן על הברכיים מוכנות למצוץ את הזין.״
צביטה שורפת מתגנבת לתוך ליבי, זה העונש האכזרי שלו.
להשפיל אותי מחוסר ידיעה שאני מושפלת מול אחרים.
עיניו חוזרות להיות אכזריות, או שהן תמיד היו, אך הסתיר אותן כעת.
אני משפילה את ראשי ורועדת כשאני קולטת שהוא דיבר על העונשים שלו מוקדם, הוא תיכנן את זה.
הגבר מתקרב אליי ומתכוון לגעת בגופי כשאני שומרת על רוגע מזוייף.
כף ידו נוגעת בשד השמאלי שלי כשהוא צוחק לי בפנים, ״לכלבה יש ציצים גדולים,״ אני מרגישה מלוכלכת ולא רק במובן הפיזי של המילה. הוא שולח קריצה לתיאו כשאני מביטה לתוך עיניו בשנאה, אני מתקרבת לפניו של הגבר כשאני נותנת לו לגעת בי ושולחת אגרוף ברגע שהוא לא מבחין הישר לתוך עינו השמאלית.
״בת זונה!״ הוא מקלל ומתרחק ללא כוונה במעט מעצם המכה, אני קמה על רגליי ומתרחקת ממנו.
תיאו עושה את דרכו לכיווני כשהוא מוציא את האקדח מהחגורה.
צעקתו של תיאו נשמעת באוויר הפתוח, אני מסרבת להקשיב, מסתובבת ופותחת בריצה כשאני כמעט ערומה כולי.
אין לי כיוון לאן אני רצה או איפה אני בכלל, תיאו רץ מאחורי וצועק שהוא ירה בי אם לא אעצור.
הבושה שוטפת אותי בכל רגע כשאני ממשיכה לרוץ, אעדיף למות מאשר להקשיב לו.
אני עוברת דרך ענפים המגיעים לגובה פניי כשאני מזיזה אותם בידי ומשליכה אותם לאחור, הם פוגעים בפניו של תיאו הרץ מאחורי כשהוא מקלל ומשפשף את פניו מהמכה.
״לורן, תעצרי ברגע זה.״ הוא צועק בחוזקה ויורה ירייה אחת באוויר.
אני מתעלמת, בהיסח דעת אני מועדת מאבן ונופלת הישר לתוך שלולית מים, פניי בתוך השלולית כשתיאו מאחוריי.
מדממת ופצועה, אני נשכבת על פניי וחשה תחושת הפסד גדולה.
אני שומעת שהוא דורך את הנשק ונעמד בקרבת מקום כשהוא מודיע בקולו העמוק, ״עמדי על רגלייך, לורן.״
אני מתעלמת מבקשתו ורק מתהפכת, שוכבת על הגב שלי כשגופי חשוף לנגד עיניהם.
הנשק מכוון כלפיי כשהסוהר האחר מצמצם את הפער ומתכוון לבעוט בגופי, תיאו עוצר אותו ומצווה עליו להתרחק.
״אני ארצח את הכלבה הזאת,״ אני מסתובבת ויורקת לכיוונו, היריקה פוגעת בנעל שלו.
תיאו מרחיק אותו ממני ופונה אליו בדרישה, ״תזדיין מכאן,״
בלית ברירה הוא מקשיב לתיאו, אני מסוגלת לראות מבעד למים שעל פניי את העין השמאלית שלו נפוחה ואדומה, ״אני אחזור, כלבה.״ לאחר האיום שבדבריו הוא יורק ופוגע קרוב אליי.
״בן זונה, בפעם הבאה אני אפגע בביצים שלך,״ אני מאיימת בחזרה כשאני עדיין שוכבת על הרצפה ופצועה, כמעט ערומה לחלוטין, הוא מביט בי כאילו היה רוצח אותי אילו היה יכול, אך עושה כדבריי תיאו.
הסוהר נעלם מהשטח ותיאו עומד בסמיכות קרוב אליי, הוא מתכופף ומנסה לגעת ביד שלי אך אני נרתעת ומתרחקת. 
״אין לך זכות לגעת בי, גרמת לי לחשוף את הגוף שלי מול אידיוט מזויין, אני ארצח אותך.״ אני לוקחת ברצינות את ההבטחה שבקולי. גופי שורף וכואב, הרצון לנקמה משתלט על מחשבותיי, לעומת זאת, תיאו כלל לא מתרגש ממילותיי.
״כמו שאמרתי קודם, משמעת צריכה לבוא עם עונג, אך עונש על חוצפה צריך להיות אכזרי.״ תיאו שומר על קול אחיד כשהוא מנסה ללמד אותי על המשמעת הדפוקה שלו.
אם הוא חושב שהוא יכול לחנך אותי, הוא טועה.
טעיתי כשנתתי לו הזדמנות להתקרב אליי, לא אעשה את אותה טעות פעמיים.
אהיה זהירה יותר בפעם הבאה, ואפיל אותו כשהוא לא יצפה לכך.
רגליי מדממות מהנפילה, מעולם לא היה לי אכפת מהגוף שלי אבל ההשפלה הייתה עצומה.
עקב כך, יש בי המון זעם כלפי תיאו, ״לך תזדיין אתה והעונשים הדפוקים שלך, תיאו.״ אני מקללת כשאני מכריחה את עצמי להתיישר, הסבל קָשֶׁה מנשׁוא כשאני מתיישבת על הישבן ומביטה בעיניו, ״אתה חתיכת סדיסט והמקום הזה דפוק. אני לא יודעת מה אתם עושים כאן, אבל אני אגלה. וכשאגלה, אני אוכיח לכולם שהמקום הזה הוא לא בית כלא רגיל.״
תחושת סערה משתקפת באישונים שלי, הבעה שעל פניי מוכיחה לשנאה העזה שאני חשה.
תיאו מקרב את גופו קרוב אליי כשהוא מוריד את חולצתו, העיניים החומות שלו לא עוזבות לרגע את עיניי האפלות.
תיאו מלביש אותי בחולצתו בעדינות ונזהר שלא להכאיב.
חולצתו מכסה את רוב גופי, הבגדים והנעליים שלי עדיין במקום שהשארתי אותם.
שיערי הִזְדָּהֵם מהחולות והבוץ, בעודי מתְמַלְּאָה בשריטות חדשות, לא רק חיצוניות אלא בעיקר פנימיות, עמוק בתוך הנפש.
כף ידו עולה על פניי ומנגנת את הלחיים שלי מהרטיבות המרירה של השלולית.
אנחה נפלטת מפיו כשהוא מכריז בקול אדיש, ״ככל שתתנגדי, כך תסבלי.״ אצבעותיו מלטפות את פניי כשאני עוצמת את העיניים שלי לכמה שניות.
אני מרשה לעצמי להושיט יד לכיוון פניו, אני נוגעת בזיפים המעוצבים שלו, מעט שורטים את אצבעותיי כשאני מעבירה אותם הלוך ושוב. אני ממשיכה לעבר הלחיים שלו כשעיניו עדיין ננעצות בעיניי.
לפני שהוא מספיק להבין את הנעשה, אני סוטרת ללחי הימנית שלו בידי האחרת, רעש הסטירה צורבת באוזניי, תיאו מתנשם עמוקות ושואף אוויר כשהוא נעמד על רגליו ומרים אותי בפתאומיות על כתפו.
אני מוטלת ללא כל הכנה מוקדמת, ״תוריד אותי, פסיכופת!״ אני צורחת וחובטת בגבו, תיאו תופס אותי מהגב כדי שלא אפול, ראשי נזרק מאחורי גבו כשאני מנסה לברוח.
הוא מפליק לי בישבן לפחות פעמיים, באגרופים אני חובטת בגבו ללא הפסק, מקווה להכאיב לו כמו שכואב לי.
חולצתו מעט מתרוממת כלפי מעלה וחושפת את התחתונים שלי, הדם שעל גופי נמרח על החולצה והחזה שלו.
אני מרגישה פגיעה מעצם היותי כמעט ערומה, למרות זאת, תיאו אינו מתרגש מהנסיון שלי להילחם.
אני נאבקת ומקללת, תיאו מתקדם וחוזר בחזרה לעבר הדרך שאליה ניסיתי לברוח.
תיאו נעצר במקום שבו הורדתי את בגדיי, מניח אותי על האדמה הקשה ואוסף את בגדיי.
אני מייצבת את עצמי ומסרבת להביט בו כשאני נועלת את נעליי, הכאב בכפות הרגליים משתק את גופי אך אינני מרשה לעצמי להראות את הסבל הפיזי שאני חווה.
הידיעה שאם לא אנעל את נעליי, יכאב לי יותר ללכת יחפה, גורמת לי לסבול בדממה את הפצעים השורפים ברגליי.
אחרי שסיימתי לנעול את הנעליים והתיישרתי לעמידה, תיאו אוזק אותי פעם נוספת לידו השמאלית, והפעם אנחנו הולכים בשקט מוחלט בחזרה לעבר המבנה לכיוון המרפאה.
אין בי צורך להתגרות או לפתח שיחה, אני אגרום לו להתחרט בזמן שאני מתחילה להריץ מחשבות בנוגע לנקמה כואבת, והיא בהחלט תתבצע.
תיאו מאמין שאני ממושמעת בשלב זה לאחר הפגיעה בכבודי.
אשחק לבנתיים את המשחק של האסירה הממושמעת, וברגע הנכון, אלחם בחזרה.
תיאו לא יספיק להכין את עצמו נפשית למה שעתיד לבוא.