DARK HEART

פרק 1

לפני כשנה:

כחול רויאל צובע את השמיים, ירוק זית ממלא את החלל, הדשא, העצים.
העיירה יפייפיה מבחינה חיצונית, אסתטית ונקייה.
הכל אשלייה של המציאות המְעֻוֶּתֶת שאנחנו חיים בה.
האנשים מבפנים יודעים את האמת, המבקרים רק יודעים את העובדות הקיימות על הנייר.
אנחה צרודה נפלטת מפי, קשה לספר מה הרגשות שיש בי כעת.
המזוודה מוכנה ובעוד כשעה יקחו אותי אל מרכז הכליאה לוֹנְג אֵי.
אני מנסה להיזכר היכן הכול התחיל, קשה להצביע על נקודה מסויימת.
בעודי מתבוננת באלנה המתקרבת לכיווני, אני נעמדת על רגליי ומתקדמת לכיוונה.
שיער לבן מעטר את ראשה, עיניה הכחולות מזכירות את הים הסוער.
שמלה ארוכה ורחבה בצבע תכלת עוטפת את גופה הצנום, היא מחזיקה בידיה רשימה מסודרת לאן כל תלמידה משויכת, אני מניחה שאני נמצאת ברשימה הזאת.
״לורן יקירתי, כדי שתבואי לטקס הפרידה. המנהל רוצה את כולן שם.״
אני מגלגלת את עיניי, ״את יודעת היטב שאני שונאת את כל הטקסים הטיפשים האלו,״ לִגְלוּג קל מתגנב אל שפתיי.
כמו תמיד, אני מעמידה פנים שלא אכפת לי מאלנה, הכאב הצורב של החיבה היא משהו שלא אוכל להרשות לעצמי.
למרות זאת, היא תמיד הייתה שם בשבילי מאז היותי בת חמש עשרה.
הרגעים שבהם תמכה ודאגה כמעט כמו דמות אמא אמיתית, נדיר למצוא אנשים שאכפת להם ללא תנאים.
״בבקשה, תבואי בשבילי,״ היא יודעת מה היא עושה כדי לשכנע, אף אדם לא באמת יכול לסרב לאישה כזאת.
אין טעם להילחם במלחמה שאבודה מראש, ולכן אני מסכימה לבקשתה.
אני הולכת לצידה וביחד אנחנו מתקדמות אל אולם הספורט.
האולם גדול ומרוחב מבפנים, צבעי כחול, ירוק וצהוב ממלאים את האולם.
תלמידות צעירות יותר יושבות בכיסאות למעלה, המורות יושבות בכיסאות של השורה הראשונה.
כשישים תלמידות נעמדות בשלוש שורות מסודרות אחת אחרי השנייה ברחבה הפתוחה, המנהל מחזיק מיקרופון ביד ימין ונעמד מלפנים עם הפנים אל הקהל.
הפנימייה שאני נמצאת בה היא לנשים בלבד, מגילאי עשר עד שמונה עשרה, הלימודים כאן כרגיל כמו כל מקום אחר אך עם תנאים מעט שונים.
אני נעמדת ליד נערה אחרת ומביטה אל נקודה ריקה בחלל, מקווה רק להתרחק מהמקום הזה.
״שלום לכולם, התאספנו כאן היום בכדי לברך את הבנות הצעירות לסיום הלימודים,״ המנהל פותח את התחלת הטקס, הוא לובש טוקסידו צמוד בשחור לבן, שיערו אפור בהיר, הוא מבוגר ויש לו בטן עגולה.
הוא מסתובב אלינו הבנות, ״הייתן כאן מגיל צעיר, למדתן, התפתחתן, גדלתן, לכל אחת כאן יש סיפור חיים שונה ודרך שונה, אבל אל תשכחו שלכולן יש את אותה המטרה, להצליח בחיים.״ קולו נרגש ואפשר לשמוע את הרצינות בקולו.
אני לעומתו כמעט נרדמת, אני מביטה באלנה היושבת בשורה הראשונה, ביחד עם כל שאר המורים, היא המורה היחידה שמלמדת תלמיד לפי אופיו, ולא לפי שיטת לימוד מחורבנת.
אלנה היא מורה למתמטיקה, בנוסף לזה שלשתינו יש מכנה משותף באהבה למתמטיקה, היא אישה טובה, ולכן היא היחידה שאכפת לי ממנה מהמקום הארור הזה.
היא מנופפת אליי ומחייכת.
המתיקות שיש באישה התמימה הזאת היא בלתי נתפסת, בעבר האמנתי שלא קיימים אנשים טובים, כשאני מביטה באלנה אני מבינה שהיא אחת מתוך מיליארד.
״אני מאחל לכולן שתמצאו את האור שבקצה המנהרה, שכל אחת תמצא את הדרך שלה להצלחה, ומי ייתן והאל ישמור עלינו,״ לאחר דבריו, המנהל יורד מהבמה, שאר הבנות ואני מתיישבות על הרצפה קרוב אל השורה הראשונה עם הפנים לרחבה.
הבנות מתלחששות ביניהן ומִתְכּוֹנְנוֹת לקראת המופע שהכינו.
בעודי בוהה בחלל הריק, פיסי מחשבות מתגנבות אל מוחי, בנוגע לעתיד שלי, על הדרך שבה אסיים את חיי בבית הכלא, אני בספק במידה ואי פעם אקבל הצלחה בחיים.
אחרי הכול, רוצחים לא משתקמים, הם שורדים.
המופע עובר מהר מהצפוי, עוד כמה נאומים של מורים והטקס מסתיים לו.
מחוץ לאולם מונח כיבוד קל, אני מביטה בכל התלמידות מדברות עם ההורים שלהן, חלקן מחייכות, חלקן מחבקות וחלקן צוחקות.
אין בי טיפת רגש למחזה הזה, אני מתכוונת להישאר לבדי בכלא, ללא חֶבְרָה.
אני מפנה את מבטי והולכת אל חדרי השינה, בקרוב יקחו אותי מהמקום הזה אל המקום שבו אאבד את שפיותי.
המפתח נמצא בידי כשאני מגיעה לבניין המגורים ועולה במעלית לקומה הרביעית, המסדרון רחב ופתוח, בכל קומה יש כשלושים חדרים, ובכל חדר נמצאות לפחות ארבע בנות.
אני יוצאת מהמעלית ומתקדמת אל החדר שלי, אני מקרבת את המפתח למנעול והדלת נפתחת, התיק והמזוודה נמצאים בפינה. אני מוציאה אותם מהחדר וסוחבת אותם אל המעלית, יורדת לקומת הקרקע, לאחר התקדמות אני משאירה את המפתח במזכירות לאחר שמסרתי פרטים אישיים.
כל מה שיש לי נמצא במזוודה ובתיק, המעט שחשוב לי.
הראש כואב ואני רק מאחלת לסיום היום הזה, אני מתקדמת אל השער החיצוני ומתבוננת אל האופק.
״ברחת מהר מדי, התכוונתי להיפרד ממך,״ אלנה נשמעת מאחורי, כרגיל תמיד נחמדה וחייכנית אך בקולה יש שמץ של חשש.
אני מסתובבת אליה, ״אין צורך להיפרד ממני, צריך להיות בינינו קשר מסויים כדי להיפרד,״ צחקוק קליל ומחמם נשמע מבין שפתיה, ״אל תהיי מצחיקה לורן, שתינו יודעות היטב מה טיב היחסים בינינו,״ קריצה קטנה בעיניה המקומטת.
מסיבה מסויימת, אני מחייכת בליבי, היא תמיד גרמה לי להרגיש את החיבור בינינו.
אני מביטה אל האופק מבעד לשער הפנימייה, אוטובוס בעל צבעי שחור לבן מתקרב ונעצר בחנייה.
קשה מאוד לפספס את משמעות האוטובוס, המילים ׳מתקן כליאה לוֹנְג אֵי׳ מסומנות בלבן גדול.
לא מעט אנשים מפנים אליי את המבט, אני יכולה להרגיש את הצריבה בתוך הלב שלי.
״אל תתייחסי למבטים לורן, את יותר חזקה מזה,״ נזיפה קטנה בקולה של אלנה וחיוך כנה, ״אני יודעת,״ קול נטול רגש יוצא ממני.
אני מרגישה את ידיה של אלנה מלטפות את גופי, חיבוק נעים ורב עוצמה, אך אין לי את האומץ להחזיר לה חיבוק.
אני שותקת ועוצמת את עיניי, מקווה לנצור את הרגע הזה בזכרוני, נותנת לה כמה שניות של חיבוק, ריח של לבנדר נוטף משיערה.
היא משחררת אותי בכאב בעיניה, ״בהצלחה, תמיד אזכור אותך לורן,״ דמעות זולגות מעיניה, רגשות מעורבים שוטפים אותי, אני מהנהנת ויוצאת מהשער.
שתי נערות מתלחששות מאחורי גבי, אני יכולה לראות את המבטים השופטים של כולם, בפתאומיות השקט מקבל שליטה ומסתחרר סביבי.
השמועות שמתרוצצות ברחבי הפנימיה מעולם לא עשו לי שם טוב.
בביטחון חסר תקווה אני מתקרבת אל האוטובוס, גבר במדים כחולים יורד מהאוטובוס ומחכה לי.
אני נעמדת לידו ומתבוננת בעיניו, ״הראי לי פרטים מזהים,״ הוא דורש בקול, אני מושיטה לו ואומרת את שמי, ״את יכולה להיכנס, כשנגיע, תקבלי הסבר מודרך. הניחי את התיק והמזוודה בתא המטען ותתיישבי בשקט.״
אני עושה כדבריו ועולה, הלחשושים חזקים יותר וניתן לשמוע כמה מילים, אני עושה ככל יכולתי בכדי להתעלם.
אני מסרבת להסתובב ולהביט בהם, הרצון להביט באלנה בפעם האחרונה ישבור את ליבי, ולכן אני נמנעת.
אני מתבוננת בכל שאר הילדים בסביבות גִּילִי, ומתיישבת במושב הריק.
כל אחד כאן הוא שונה, ניתן לראות לפי הלבוש, האופי או הדיבור.
אבל יש דבר משותף, אף אחד לא מתנגד להיכלא, כולם קיבלו בדרך מסויימת את החוק, בין אם אשמים ובין אם לא.
ותאמינו לי, רובם בהחלט אשמים.
הנהג מתחיל בנסיעה, אני מתבוננת דרך החלון, צבעים חיים ממלאים את העיירה, הכל יפה ומרענן.
אני אישית מעדיפה צבעים אפלים וכהים, ככל שהצבע פחות צועק ומושך תשומת לב, כך עדיף.
לאחר נסיעה די ממושכת קצין היחידה מכריז במיקרופון ,״נשארה עצירה נוספת ונגיע למתקן הכליאה.״
הנהג נכנס לשכונה עשירה בעיר, בתים מפוארים וגדולים מרשימים את רוב האסירים לפי קולות הפליאה שלהם.
האוטובוס נעצר וגבר בשנות העשרים לחייו מופיע מבעד בחלון, לפחות כחמש מזוודות ושלושה תיקים הוא סוחב.
איזה יופי, יש לנו עשיר אסיר בחבורה.
כמה פתטי, על מה הוא כבר נעצר? גניבה? סמים?
אני מתקשה להאמין שהוריו לא הוציאו אותו מהתסבוכת בזכות הכסף שלהם.
אתה צוחק עליי? איך מספרים לבחור האבוד שהאוטובוס מוביל לכלא ולא לתצוגת אופנה?
הבגדים שלו נראים יקרים להפליא, והמבט שלו מתנשא.
כמובן, לא ציפיתי לאחרת מאידיוט מפונפן.
הוא מניח אותם בתא המטען ועולה לאוטובוס לאחר הזדהות.
הבחור מתקדם לאט לאט ובוחן את כולם, אני שמה רגליים במושב שלידי, בתקווה שלא יבחר לשבת כאן.
לא אשקר אם אגיד שלבחור יש גוף של דוגמן, שיערו בצבע חום בהיר ועיניו ירוקות כיער סבוך, אפשר ללכת לאיבוד בתוך הירוק שיש בעיניו.
אני עוצמת את עיניי ומזדעזעת מעצמי, הרגע בחנתי גבר?
״שלום לך נסיכה,״ שריקה קטנה ואני פוקחת את העיניים, בשיא חוצפתו, העשיר מוריד את הרגליים שלי לרצפת האוטובוס ותופס את מקומו לידי.
״מה אתה חושב שאתה עושה!״ בקול המום אני מעזה להתפרץ עליו.
״מתיישב לידך,״ גוון קולו גברי במעט אך החיוך שלו כמו של ילד קטן עם גומה בצד הימני.
״יש מקומות אחרים להתיישב, ושלא תעז לגעת בי שוב,״ אני מאיימת וזוקפת אצבע אחת לכיוונו בכדי להראות את האיום שבמילים שלי.
זה כלל לא מרתיע אותו, ״את יודעת כשאת כועסת אפשר לראות את הקמט בעיניים שלך נסיכה, אולי כדאי שתשתמשי בקרם, יש לי אם תרצי לשאול,״ ברגע זה אני פשוט רותחת מעצבים, הוא העליב את הקמט בעיניים שלי! אפילו לא ידעתי שיש לי אחד כזה.
לא רלוונטי, איך הוא מעז לפנות אליי בכלל.
״כדאי מאוד ש-״ תוך כדי האיום הנוסף שעומד לצאת לי מהפה, אחד מהסוהרים ניגש לכיוון שלנו ומכוון את האקדח לכיוון שלי.
״כדאי מאוד שתסתמו את הפה ברגע זה,״ הוא משלים בדרך מעוותת את מה שבאתי לומר.
אידיוט עשיר מרים את ידיו ככניעה ופונה לסוהר, ״היי, גבר. אין צורך באיומים, תוריד את האקדח, נהיה בשקט.״
זהו זה! אני הולכת להתחרפן. אני מתרוממת מהישיבה ובאה לתקוף את הסוהר, ״פעם הבאה שתעז לכוון אקדח לכיווני, אני הולכת פאקינג ל-״ היד של העשיר סותמת לי את הפה וקוטעת את ההמשך שכרגע נשמע כמו רצף מלמולים לא מובן, הוא מושך אותי לכיוונו ומחזיק אותי בחוזקה, ״הכול בסדר נסיכה. אני מטפל בזה,״ הוא מפנה את המבט שלו ממני אל הסוהר ומחייך אליו.
אני מנסה להתנגד לכוח הפיזי שלו אך נכשלת, הוא מנסה להרגיע אותי במגע עדין כשיד ימין שלו עדיין חוסמת את הפה שלי.
העשיר לוחש לי באוזן, ״אשחרר אותך אבל תתנהגי יפה,״ הנזיפה הזאת הכרחית? אני מסוגלת להיות אדם בוגר והגיוני.
אני מהנהנת והידיים שלו עוזבות את גּוּפִי ופי.
אנחה נפלטת בכדי להרגע, בעיקר כדי שלא אגרום למצבי להיות גרוע יותר ממה שהוא כבר עכשיו.
הסוהר נראה מרוצה מעצמו.
עיניו האכזריות לוכדות בעיקר את עיניי כשהוא נותן את האזהרה האחרונה, ״אני שם עליכם עין, ילדים,״ שתי האצבעות שלו ממחישות את האמירה ועולות לעיניו, מופנות לכיוונינו, הוא מסתובב ומתקדם לכיסא שלו.
גלגול עיניים בלתי נשלט יוצא ממני, הרצון לקום ולהתנפל על הסוהר חזק מתמיד.
״אל תנזוף בי שוב, אידיוט עשיר,״ לחישה רכה מגיעה לאוזניו, אני יכולה לראות את חיוכו היהיר.
הוא מלגלג עליי וחוזר אחר דברי, שמץ של חיוך יהיר על שפתיו, ״אידיוט עשיר? אני אשמח לכינוי קצת יותר רומנטי, נסיכה,״ גיחוך נפלט מפי ואני מגלגלת את עיניי בדרמטיות מתמשכת.
אני בוחרת להתעלם ממנו ומביטה מבעד לחלון, להפתעתי הוא לא מנסה ליצור אִינְטֶרְאַקְצְיָה נוספת איתי.
ככל שהנסיעה נמשכת, כך אפשר לראות איך הסביבה משתנה בהדרגתיות, מבתים וחנויות ליערות ועצים, מעצים ופרחים לחול ואבנים, ולבסוף לשממה של חולות.
היציאה מהעיר הייתה לפני כשעה וחצי, אני מעריכה שנותרו כמה דקות בודדות עד להגעה מלאה.
השממה מתארת את הרֵיקוּת שבאדם, כל גרגיר חול מייצג חלק באדם האנושי, ולמרות כל החול יחדיו, עדיין אין משמעות לכלליות.
השמש חמימה ומאירה את הדרך, ככל שאנחנו מתקרבים כך מופיע לנגד עיניי מתקן הכליאה לוֹנְג אֵי, הוא עצום בגודלו.
שער חשמלי כניסה גדול מוצב בפתח, סוהרים עם אקדחים ניצבים בפנים ובחוץ.
ניתן לראות את המבנה הענקי בגודלו, כשלוש קומות והרוחב בהחלט נותן למבנה מראה עוצמתי יותר.
בנוסף למבנה הענקי ניצבים עוד כשלושה מבנים קטנים יותר לצד המבנה הענקי, מבנה מצד ימין, מבנה מצד שמאל ומבנה אחרון מלפנים. ניתן לראות מרחוק יותר עוד כשני מבנים נוספים בעל שתי קומות אחד ליד השני.
מגרש ספורט נצפה מרחוק, חנייה ניצבת בכמה מקומות שונים.
האוטובוס מתקדם באיטיות כעת ונעצר, אחד מהסוהרים יורד מהאוטובוס לבחוץ ומנהל שיחה עם הסוהר הנמצא בשמירה.
אני רואה את השיחה המתנהלת ביניהם ללא סאונד.
לאחר שהראה לו כמה מסכמים, דקות אחדות הוא עולה בחזרה ופותחים לנו את השער.
הבחור שלצידי מביט בי באופן משונה, אני מכווצת את הגבות שלי במבט המפענח את רצונו, ״את מוכנה להיכנס לגהינום, נסיכה?״ קריצה בעינו השמאלית וחיוך שמקשה להבין אם הוא ציני.
״החיים שלי היו גהינום מאז ילדותי, בית כלא זה גן עדן בשבילי,״ קולי שומר על אדישות יתרה, אך אם הוא היה יודע מה עומד מאחורי המילים הַלָּלוּ , אף אחד כבר לא יהיה אדיש.
הוא איננו מגיב לדברי, במקום זאת, אני מרגישה את ידו הימנית מחזיקה את ידי השמאלית.
אני נותנת לו את הנחמה הקטנה הזאת, ולכן אני משאירה את ידי בידו.
האוטובוס חונה בחנייה, והסוהרים יורדים ראשונים.
כל אדם שיורד ואוסף את דבריו מקשיב לקצין האחראי.
מקבצים את כולנו בשלוש קבוצות, הקושי להבין על סמך מה הם מחלקים אותנו, הבחור לידי קם מהכיסא ויורד מהאוטובוס, הוא לוחש לי במתיקות מרירה, ״בהצלחה, נקווה שנהיה באותה הקבוצה.״ עיניו רועדות, יש לי הרגשה שהוא יודע משהו שאף אחד אחר לא יודע.
אחריו אני יורדת.
אני מביטה בו הולך לקבוצה מספר שלוש, לאחר אסיפת דבריי מהמטען הקצין מדבר איתי.
״שמך?״ שאלה פשוטה נשאלת מפיו, אני עונה את שמי ומביטה איך הוא מתבונן במסמכים ועל פי המסמכים הוא מחליט באיזו קבוצה אהיה.
״מספר אחת,״ הוא עונה בקצרה ואני הולכת לקבוצה הראשונה, מעטים האנשים הנמצאים בקבוצה זו.
רובם נמצאים בקבוצה מספר שלוש, אני עדיין תוהה מה המשמעות של החלוקות.
כמו כן, רוב האנשים מהאוטובוס הזה הם בסביבות גילי, כולנו שותקים כשנכנסים עוד כשני אוטובוסים לחנייה.
מהאוטובוס השני יוצאים אנשים מבוגרים יותר, חלקם אפילו עם מקל הליכה.
מהאוטובוס השלישי יורדים אנשים מבוגרים במעט, לכל הפחות בסביבות גיל הארבעים אך מבוגרים מדי מכדי להיות באוטובוס שלנו.
לאחר שהירידה מהאוטובוסים האחרים מתנהלת במדויק לשלנו, הם עומדים בקבוצות בדיוק כמונו, אין ספק שהאסירים המבוגרים יותר נראים כאילו הם באמת רוצחים סדרתיים.
אולי הם באמת, מי יודע?
יש גברים ונשים בכל קבוצה, אולי על פי הפשעים שלנו מחלקים אותנו? או מסיבות רפואיות?
אני נעמדת בשקט בקבוצה שבה אני נמצאת, כולנו נעמדים בשורות.
גבר בעל מדים שחורים השונים לחלוטין מהמדים הכחולים של הסוהרים מתקרב לכיוונינו, אופן ההליכה שלו מרשימה ביותר.
שיערו אפור כהה, פניו מחודדות ומקומטות, מה שמעיד על גילו המופלג.
הרושם הראשוני שניתן להרגיש היא קשיחות, חוסר אכפתיות ובעיקר סבל.
הקבוצות האחרות נעמדות לצידנו, אך במרחק צר כדי שיהיה ניתן להפריד.
מבטם של הגברים האסירים ננעצים לכל עבר באסירות הצעירות, לעומת הנשים המבוגרות שרק מחכות לזכות בהזדמנות להתנקם בכל אחד.
בכל קבוצה יש כשלושה סוהרים העומדים מלפנים במטרה להשגיח.
הגבר עם המדים השחורים פונה אל הקצין, לאחר דקות אחדות של שיחה הוא פונה אלינו, האסירים.
הקבוצה השלישית והשנייה נעמדות בשלוש שורות מלאות ומסודרות, הקבוצה שלי נעמדת רק בשתי שורות, אנחנו רק עשרה אנשים לעומת האחרים שהם לפחות עשרים.
כולם מביטים בו בשתיקה, הידיים מצדדי הגוף.
כל אחד כאן מנסה לפענח מה תהיה תגובתו או אמירתו.
הגבר מתהלך באופן רגוע, עיניו בשליטה, שריקה עולה ויורדת כצליל פעמונים נשמעת מפיו כשהוא מתהלך ברחבה, אין לי מושג איך אחרים מפרשים את ההתנהגות שלו אך אין בי כל ספק שהוא מזלזל בנו, משחק איתנו משחקי חשיבה.
המשחק המשעשע הזה נועד ליותר מאחד, ואני בהחלט אשחק בו איתך.
פתאומיות הוא פוצע את פיו, ״מי רוצה ללכת הביתה?״ ידיו משולבות על החזה שלו, ניתן לראות את כולם מבולבלים מהשאלה, שתיקה משתחררת בין כל האסירים.
צחקוק חסר אמינות נגלה בין שפתיו, הוא מתהלך בין כל הקבוצות ומביט בכל השורות, ״אף אחד? אני מסרב להאמין, חייב להיות מישהו שמתגעגע לקבל מיטה חמה אצל אמא,״ עיניו חסרות מנוח כשהוא מתקרב אל הקצין, ושם את ידו על כתפו כאילו היו חברים טובים מגיל צעיר, אני מבחינה באקדח הנמצא מתחת לחולצתו, ״אתה מאמין לזה ריקרדו? אף אחד כאן לא רוצה ללכת הביתה,״ שפתיו מחייכות אך החיוך לא מגיע לעיניו, לעומתו, הקצין עומד בשקט מופתי, הגבר נותן לקצין שתי סטירות על הלחי וחוזר אל השורות.
הוא נעמד מולנו, מביט בכל אחד ומצביע על נער בקבוצה השנייה בשורה השלישית, ״מה בנוגע אליך, ילדון? לא היית רוצה עכשיו לשבת בשולחן ואמא תגיש לך אוכל? או אולי אבא ישכיב אותך לישון,״
ניתן לפרש את הקול שיוצא מפיו כקול מתוק ואכפתי.
אל תטעו, אין באדם הזה שום דבר מתוק, הכול הצגה.
הנער מרכין את ראשו ועונה בדממה, כמעט ולא נשמע קולו, ״לא, אדוני.״
הגבר מביט בו בחדות ומצווה עליו לבוא לצידו, ״בוא הנה, עמוד כאן.״
הנער עושה כדבריו וכעת יש לי אפשרות להתבונן בו יותר כשהוא במרכז, הוא בהחלט נראה צעיר יותר ממני, גופו גבוה אך כחוש, קעקועים מעטרים את ידיו ובגדיו פשוטים.
הוא מתקדם לכיוונו בחוסר ביטחון, ראשו כפוף ועיניו מצטערות שכלל הביט בו.
הנער נעמד מולו והגבר מצווה עליו להרים את ראשו, לאחר שהוא עושה את דברו, חיוך מפתיע את הנער.
״ילד מתוק, לא סיפרו לך שלא מדברים לפני שמקבלים רשות?״ הגבר בעל המדים השחורים מתקרב שני צעדים וכעת הוא נמצא ממש מולו, הנער שותק ולאחר שהבין את הטעות שלו, הוא מנסה לתקן אותה.
ידו של הגבר עולה על זקנו ומלטף, מעמיד פנים שהוא חושב על תגובה ראויה.
גיחוך מתגנב אל שפתיו והוא לוחש מספיק כדי שכולנו נשמע, ״היית צריך להתחנן לרחמים,״ אף אחד עדיין לא קלט את המילים שנאמרו או את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, הגבר במדים מוציא את האקדח מהמכנסיים ויורה בנער כשלוש פעמיים בראש, בתוך שנייה בודדת הנער נופל על הרצפה כגופה חסרת חיים.
הדם המתפרץ לכל עבר, הרצפה מדממת ושוטפת את גופו של הגבר כמו מקלחת שורפת דם.
השריקה המחרידה של הירייה צורבת באוזניי, אף על פי כך, אינני מרשה לעצמי להוציא ציוץ.
כולנו עדים לרצח אסיר שלא עשה שום דבר מלבד לדבר בלי רשות.
האם זה תקין? כך מתנהגים סוהרים בימינו?
ההרגשה האפלה עוטפת אותי שוב, האם זה באמת בית סוהר רגיל?
ההלם אוחז בעיניהם של כולם כשהם מבינים שלא כדאי להתעסק איתם.
אפילו הרוצחים הכי גדולים לא היו מרשים לעצמם לְהַמְרוֹת את פיהם.
אני מעזה להפנות את מבטי לעבר העשיר, ידיו רועדות ועיניו ננעצות על נקודה מסויימת, הוא קפוא וחסר כל מילים.
הפחד משתק את גופו, האם אני גם פוחדת? משונה, אני לא מרגישה קפואה כמוהו, או כמו כל אחד אחר כאן.
האדרנלין הפסיכי הזורם בעורקיי מורגש בכל פעימה ובכל נשימה של גופי.
הגבר במדים בועט בגופת הנער המסכן, ומבקש מהקצין ריקרדו לפנות אותו אל הזבל כלא יותר מלכלוך.
חיוכו המְזֻיָּף נעלם כלא היה, שריקתו המזלזלת כבר לא נשמעת באוויר.
כל גופו צועד בביטחון בחיפוש אחר הקורבן הבא, כעת הוא מביט בנשים, הוא פונה אל הקבוצה של המבוגרים.
אישה מבוגרת יותר משתעלת בלא כוונה, כשעיניו מִתְבַּיְּיתוֹת אל האישה המבוגרת.
השפה שלה רועדת וניתן לראות בבירור בפניה את ההבנה שהיא הולכת להיות הבאה בתור.
דמעות מלטפות את פניה הרכות, אני מתקשה להאמין שהאישה הזאת אסירה.
המראה החיצוני שלה מזכיר מאוד את אלנה, היא מעט מלאה יותר מאלנה ולמרות זאת דומה לה מאוד.
הגבר מתקרב לכיוונה וכשהוא נעמד מולה, הוא יורק בפניה ללא כל הסבר מוקדם.
אני עושה צעד קטן בכדי לעצור אותו מלגעת בה, הרצון מעורפל אך המטרה מובנת, אני אלחם במקומה.
היא הרי לא מסוגלת להילחם מולו.
למרות המטרה חסרת ההיגיון, הבחורה העומדת לידי עוצרת אותי כשהיא תופסת את הזרוע שלי ומתבוננת בי בעינים כואבות.
אינני שמה לב לכך שהמבט המופיע על פניי הוא זעם המשתוקק לנקמה, עד שהיא התבוננה בי בפחד אֵימִים.
ללא מילים, היא מבקשת להתעלם מהאישה המבוגרת, אני משחררת את זרועי מידה ונאלצת לעמוד במקום בשקט כשכולם צופים במחזה.
ידו האכזרית תופסת בחולצתה ומושכת אותה קדימה יותר אליו, מאיים לקרוע את חולצתה עם כל משיכה.
כעת הם עומדים אחד מול השני, בעוד כשהיא בוכה ללא מילים.
החיוך היהיר שלו לעומת העצב שלה.
השקט פה הזוי לחלוטין, כולם עומדים מהצד בדממה מוֹפְתִית בעוד כשאני משתגעת ממקומי.
הגבר מכריז בקול רם, ״אני מבין שאת רוצה להיות הבאה בתור שסובלת,״ האישה נָדָה בראשה לשלילה כמה פעמים כשדמעות סוחטות את עיניה העייפות.
אילוץ מטורף מכריח אותי לנשוך את שפתיי בהבנה שאם לא אחסום את פי אהיה הבאה בתור אחריה.
צחוק מאולץ נקטף מפיו, הוא מביט בה בהנאה לנוכח הסבל הנפשי שלה.
הגבר משחרר את חולצתה כשהוא מסתובב ומתרחק כמה צעדים בזמן שהוא מצווה את שני הסוהרים העומדים בפינה לקחת את האישה למקום בשם ׳הצינוק׳.
צעקותיה הטרגיות והתחנונים לכך שזה לא יקרה שוב צורבים באוזן. כולם מביטים בהם נעלמים בתוך המבנה, לאחר שהם לוקחים אותה הגבר נעמד מלפנים ומביט בכולנו.
הוא מנגב את זיעתו מהמצח בעזרת גב כף ידו, ומורח את הדם הנשאר בידיו על בגדיו כשהוא נואם ומביט בנו באדישות יתרה, ״אני מקווה שהִפְנַמְתֶּם היכן אתם נמצאים. תצייתו להוראות ותהיו טובים, תקבלו טוב. תהיו רעים, ובכן, את התשובה כבר גיליתם.״ קולו שומר על קצב אחיד, עיניו נעות ללא הֶרֶף.
הגבר נעמד מול כולם כשהוא מכריז בקול הלא מותיר ספק לאכזריותו, ״שמי רובין, אך אתם תפנו אליי בתור ׳אדוני׳. לשאלתכם, מהו המקום הזה? הגעתם לגיהנום הפרטי שלכם. ברוכים הבאים ללוֹנְג אֵי.״