"מה?!" פלטתי צעקה מבוהלת-מופתעת.
לא יכולתי לפענח את הבעת פניו של בריאן אבל שיערתי שהיא משהו בין תקווה לצער.
"אני מצטער שלא סיפרתי לך קודם." הוא אמר בנימת סליחה, אבל ההסתרה היה החלק שהכי פחות הפריע לי בסיפור הזה.
התמקדתי בעובדה שההורים שלי במטוס בדרך לכאן, לראות אותי, אחרי קרוב לשנה של נתק כמעט מוחלט.
לא ידעתי איך לעכל את זה .
היתה סיבה לכך שלא יצרתי קשר במשך זמן ארוך כל כך והידיעה שהם יהיו פה, בעיר שלי, בבית החדש שלי, במקום שבו הצלחתי לעזוב את הכל בעבר, הפחידה והרתיעה אותי כהוגן.
החזה שלי התכווץ ונעתי בכסא באי נוחות כשהעולם שב והתגבש סביבי, אבל בפעימות לא סדירות של צבע ורעש הצלחתי ברגליים רועדות לקום ולפשפש לכיוון השירותים.
הדם הלם באוזני, הדופק שלי המריא והיה כל כך מהיר, שנאבקתי לנשום. שמעתי גם חריקת כסא מאחורי אבל בקושי הייתי מודעת לזה, או לידיים החזקות שעזרו לי לעמוד ביציבות על הקרקע.
״תתמקדי בנשימה,״ הדריך אותי קול מרגיע ומוכר. עשיתי כעצתו וצלחתי את הפאניקה, החזרתי את השליטה.
בסוף הראייה שלי התבהרה, הלחץ בראשי הוקל, הריאות שלי נפתחו. רעדתי ממדקרות האדרנלין של התקף החרדה, והסתובבתי להרים מבט אל בריאן שהחזיק אותי.
עיניו הכהות היו מודאגות.
״מרגישה טוב יותר?"
הינהנתי, והמבוכה ציפה אותי כשראיתי עוד אנשים מביטים עלינו מהשולחנות.
השתחררתי בעדינות מאחיזתו. ״סליחה.״ הוא נד בראשו. "הכל בסדר. מצטער על המצב. הייתי צריך לספר לך מוקדם יותר, פשוט לא מצאתי את המילים עד עכשיו, התחמקתי עד שהייתי חייב".
שתקתי. לא ידעתי מה להגיד. רק ידעתי שהמחשבה שההורים שלי יכנסו אליי הביתה מעוררת בי צמרמורת. נראה שהוא הבין את החששות שלי, והוא לא ניסה להפריך אותן. הוא רק נגע בכתפי בעדינות,
וזה אמר הכל.
YOU ARE READING
לרקוד עם השדים שלי
Romanceקייט נערה שעברה כמה דברים לא פשוטים בחייה שהשפיעו היטב על התנהגותה, והקשו עליה להתקדם בחיים ולהרגיש את השלווה שאפפה אותה קודם, מחליטה לצאת סוף סוף למסע, ולנסות להתחיל חיים חדשים. היא מעבירה את עצמה לגור בדירתו של אחיה הגדול, בריאן וחברו הטוב, ניית'ן...
