אני אוהבת לרקוד. איך שהמוזיקה חודרת בין עצמותיי ומניעה את גופי לגעת בחללים באוויר עד שאני מאמינה שאני מרחפת.
אני אוהבת את האופוריה שזורמת בעורקי בתנועה האחרונה שאיתה אני גומרת, רגע לפני שאני נוחתת לעולם בחזרה.
אני אוהבת איך שהגוף שלי דוחק בעצמו ללא שליטה, מתוך אינסטינקט טבעי ומתאים את התנועות לקצב פעימות ליבי שתואם את מקצב השיר.
את המילים שלא בוקעות מתוך הלב שלי שמאיים להתפוצץ כשטיפת זיעה זולגת על פניי, הוכחה גשמית למאמציי הפיזיים.
אני אוהבת את הלילות הלבנים חסרי השינה כשאני מדמיינת בראשי את הכאוגרפיה החדשה שאציג יום אחד על אחת הבמות הגדולות אי שם.
ריקוד זו הדרך הטבעית והבריאה שלי להתנתק מהעולם החיצון ולהכנס לבועה שהיא רק שלי.
סיפור אחר שרק אני שולטת עליו.
חיים אחרים שאני יוצרת.
זו הדרך שלי להתפרק. לפרוק. לבכות.
בין הסיבובים הקפיצות והארכת הידיים, בין גלגול הראש האיטי עד מתיחת כפות הרגליים לפויינט מושלם, הכל מאבד משמעות.
זה רק אני, התנועות והמוזיקה שמסביב.
כשהריקוד מסתיים והמחשבות הרגשות והחרדות של מירוץ החיים תוקפות אותי מחדש יש בי כוחות מחודשים להתמודד עם הכל.
כאילו כל העומס, הפחד והבעיות מצטמצמות פתאום. הכל נראה כל-כך קטן.
ובגלל זה, התמוגגתי ברגע הזה, כשעמדתי, ראש אחד מתוך אלפים שהגיחו מהקהל, והתבוננתי ברגש החרוט על פני הרקדנית שהפשיטה את נשמתה על הבמה מלאת הזרקורים, וראיתי את הכאב שהוקרן מתנעותיה והדרך שבא גופה זז, וזה היה מדהים, מטלטל ועוצמתי.
ידו של בריאן לחצה את שלי בעידוד כשהמוזיקה דעכה לה אבל הקסם עדיין נשאר בתוכי, והייתי בעננים.
הרמתי את מבטי לפגוש בשלו וקיוויתי שהוא משקף בצורה מספיק טובה כמה אני מודה לו על החוויה המשמעותית הזו שחלקנו זה עתה.
כשיצאנו מהאולם העצום לרחוב הראשי , הוא היה מלא בצורה קיצונית בגלל גל האנשים שיצאו בדיוק כמונו מההופעה וכמעט איבדתי את בריאן.
הצלחתי לעבור בלי לחשוב יותר מדי בין שני גברים ולהשתחל מרחק כמה צעדים מאחוריו עד שהדבקתי אותו.
הלכנו מספר דקות, חצי ביחד חצי נחלצים מההמון, והייתי אסירת תודה כשנעצרתי לנשום אחרי שבריאן נעצר מול מסעדת רחוב קטנה. "בן! אני לא בקצב שלך" אמרתי לבריאן בין נשימה וכשהוא הרים במידי את ראשו הוא סקר אותי בדאגה חשופה למרות שרק צחקתי. בערך.
נתתי לו לחיצה לאישור שהכל בסדר והוא הוביל אותי לשולחן פנוי בקצה המסעדה.
מלצרית נמוכה בעלת שיער שחור גולש, צבע עור זהוב וקימורים במקומות הנכונים ניגשה אלינו אחרי כמה דקות שהסתכלנו בתפריטים.
"שלום. חשבתם מה אתם רוצים להזמין?" התגובה שקיבלה היתה המהום לא ברור מבריאן כשעוד התלבט עד שלבסוף החליט. "כן, שני המבורגרים. שאחד מהם יהיה כפול. תודה." גחנתי בתסכול, ומיהרתי לתפוס את תשומת לבה של שיערשחור לפני שתלך ותיקנתי את הזמנתו,
"אנחנו ניקח רק את הכפול. ושתיה" . לזכותה ייאמר שהיא מיד מחקה את החלק המיותר בהזמנה והסתובבה בלי הערות נוספות.
"לא!" בריאן ירה בחזרה.
טוב. כמעט.
שלחתי מבט עצבני לעברו והכנסתי לעצמי לראש שאני לא עומדת לוותר לו הפעם. "אתה תאכל שני המבורגרים לבד."
עיניו הצטמצמו, מוכנות למלחמה. "על מי את חושבת שאת מאיימת?"
למה הוא עושה את זה לי? איזה משחק הוא משחק?
יכולתי להמשיך עם קרב המבטים הזה כל היום אם לא הייתי שומעת את קול הכחכוך שהמלצרית פלטה.
"את יכולה ללכת" אמרתי והרמתי את מבטי אליה בחיוך קצת מצוברח. היא חמקה לה מאיתנו לפני שתשתגע. חייכתי לעצמי בשביעות רצון, חיוך שנמחק כשראיתי את הבעת פניו של אחי.
"נו בחייך תפסיק להיות כזה רציני" אמרתי בנסיון להקליל בחזרה את האווירה. לא רציתי שהיום הזה יתקלקל בגלל זה.
כשראיתי את גופו מתקשח יותר, הבנתי שלבריאן יש תוכניות משלו.
הוא לא צחק. בעצם, אני חושבת שעבר הרבה זמן מאז שראיתי את המבט הנוקד הזה שנעץ בי עכשיו.
"מה?" שאלתי ונאבקתי בכעס ובתסכול שלי. זה היה בריאן, והוא בסך הכל דאג לי. יכולתי להבין את זה. זה לא בלתי סביר.
אבל...חשבתי שהתקדמנו קצת בחודשים האחרונים ושעברנו את שלב ההתקטננות הזה. מאז שעברתי לגור בדירתו, היו לנו המון ויכוחים כאלה. הוא היה איתי כל הזמן, הוא ראה כמה אני אוכלת ומתי, ולכן זה פגע בו הרבה יותר והיו לנו כמה שיחות בעקבות הריבים שנוצרו והוא הבטיח לנסות לשחרר. כנראה שטעיתי. בריאן בתגובה פתח את פיו והתחיל לדבר.
"רק הרגע חזרנו מהופעה של איזה רקדנית שתאמיני או לא, לא עניינה אותי במיוחד. לא רותקתי אליה כמוך. ונחשי מה? לקחתי אותך לראות את זה. כי ידעתי שזה מה שאת רוצה וזה מה שיעשה לך טוב. אז את לא יכולה לעשות קצת גם למעני? זו בקשה כל כך גדולה? שאני רוצה לראות אותך אוכלת מולי?"
לא יכולתי להכחיש את השבירה בקולו, ואת הכנות המשתמעת ממילותיו.
יותר מזה.
לא יכולתי להתווכח. ידעתי שהוא צודק, הוא עשה הרבה בשבילי ואני בתמורה רק מאכזבת אותו, אבל זה היה מבוי סתום. לא יכולתי לעשות דבר בעניין מלבד לקוות שהוא יתגבר על זה כמו על שאר הדברים.
הרגשתי את גרוני נמחץ ואת חזי כואב. באמת שכל מה שרציתי זה רק שהעיניים שלו יסתכלו עליי שונה ברגע הזה.
וזה מה שהוביל אותי למעשה האימפולסיבי הבא.
קראתי לאחד המלצרים שבדיוק סיים לטפל בשולחן מולנו, וביקשתי ממנו סלט קלאסי. עקבתי בחזרה אחרי עיניו של אחי שהתרפו מעט , עד שלחש חצי לעצמו "תודה".
כשהאוכל הגיע האווירה חזרה למסלולה הרגיל והרגשתי השתפרה. שיחקתי עם הסלט שלי בצלחת בזמן שהוא דחף לפה שלו את ההמבורגר, ודיברנו על הכל ועל כלום.
האווירה היתה כיפית והרגשתי שאני מתחילה להרגע.
טוב, עד לחלק שבו הוא סיפר לי את החדשות.
★★★
מקווה שאהבתן את פרק הפתיחה, פה מכיר את הדמות בין המשמעויות בחייה של קייט, אחיה הגדול, בריאן.
תהנו אשמח להצבעה אם אהבתם, ותגובות אם יש הערות❤️
YOU ARE READING
לרקוד עם השדים שלי
Romansaקייט נערה שעברה כמה דברים לא פשוטים בחייה שהשפיעו היטב על התנהגותה, והקשו עליה להתקדם בחיים ולהרגיש את השלווה שאפפה אותה קודם, מחליטה לצאת סוף סוף למסע, ולנסות להתחיל חיים חדשים. היא מעבירה את עצמה לגור בדירתו של אחיה הגדול, בריאן וחברו הטוב, ניית'ן...
