His angel [5]

סקרלט (4)

"לאונרדו די! תפסיק! צא ממני! זה כואב-"
"סקרלט תפסיקי, תפסיקי, בבקשה." הוא האט מעט את החדירות וניגב דמעה שלי.
"זה כואב לי גם." הוא לחש והמשיך עם החדירות המהירות והעמוקות האלה.
"לאו-" הוא נהם והשתתקתי.
עצמתי את עיניי. "תנסי לחשוב על משהו טוב, מלאך שלי.. תנסי לחשוב איך זה ירגיש שאני אשפשף את הדגדגן המתוק שלך."
"ואז תחשבי על איך אכרות את האצבעות שלו," אריק נהם ושפשף את הזין שלו באגרוף שלו.
הסטתי את מבטי במהירות ונשכתי את שפתיי.
"זה רק אני ואת, טוב?" הוא תפס בידי ולחצתי אותה. "תעצמי עיניים ואל תתרכזי בכאב, בסדר?"
"זה מה שאתה עושה?" זיק היסוס עבר בעיניו החומות לפני שהוא הנהן.
הנהן ושיקר לי.
הוא חדר אליי פעם אחר פעם.
ניסיתי להיות שקטה, ניסיתי לסתום את הפה כי אני יודעת שזה קשה לו כמעט כמו שזה קשה לי, או שאולי אפילו יותר? פאק. אין לי מושג.
אבל אז הוא עשה תנועה אחת. תנועה אחת שגרמה לי לצרוח כמו משוגעת.
ראיתי שחור.
הצרחה התעצמה עם רגע לרגע עד שכבר לא הרגשתי כלום.

התעוררתי בידיו של לאו, קינמון שכבה כל הרצפה, ליד השידה.
הזעתי והתנשפתי.
אני שונאת את ההרגשה המחורבנת הזאת.
החוסר אונים הזה.. החוסר אונים הזה שיש אחרי התקף, הריקנות.. הכאב.
הלב שלי התכווץ והרגשתי שאני עומדת להקיא.
קמתי מהמיטה ורצתי לשירותים.
הקאתי והרגשתי שמישהו אוסף את שיערי.
"תודה," לחשתי ללאו וניגבתי את פי בידי.
הוא עזר לי לקום על רגליי וליטף את הלחי שלי. "מה חלמת?"
"על מה אני יכולה לחלום, לאו?" שאלתי אותו בשקט והוא נאנח. "אני מצטער," לחש. "יש מברשת שיניים? אני רוצה לצחצח."
"את יכולה לצחצח בשלי."
"אין לך עוד מברשת?"
"מה הבעיה לצחצח במברשת שלי?" בחנתי אותו והשפלתי את מבטי.
למה הוא לא מבין אותי? למה הוא גורם לי להרגיש ככה?
"סקרלט," הוא נאנח והוציא מברשת ממתחת לכיור. "תעזוב אותי. אני רוצה להיות לבד."
"סקר-"
"תעזוב אותי!" צעקתי והוא הנהן ונישק את מצחי.
דמעות זלגו מעיניי והוא ניגב אותן. "מלאך קטן שלי," מלמל ובחן אותי. "אל תבכי, סקאר.. אני איתך."
"אני לא רוצה שתהיה איתי! לך מכאן!" דחפתי אותו אל מחוץ למקלחת וסגרתי את הדלת.
התיישבתי על הרצפה, צמוד לדלת ובכיתי בשקט.
אני שונאת את זה. אני לא רוצה להיות כאן. אני רוצה לחזור הביתה.

☀︎︎

"לאן את הולכת?" לאו שאל ובחן אותי. "לגג, אני רוצה להירגע."
"את לא הולכת לשם לבד."
"מי החליט?"
"אני החלטתי." הוא נהם בזעם והתכווצתי.
"אתה מפחיד אותי," לחשתי והוא גיחך. על פניו היה מרוח חיוך. "מפחיד אותך? מפחיד אותך, סקרלט?!" הוא התקרב אליי ונפלתי על הרצפה.
עיניי היו מוצפות בדמעות, ליבי בער, פעם בחוזקה, בפחד ובחרדה.
שפתיי רעדו.
בקושי ראיתי משהו. "אני הייתי החבר הכי טוב שלך! הגנתי עלייך מכל דבר ועכשיו את מפחדת ממני?!" הצחוק שלו היה רועש, מילא את כל החדר.
"ממה את מפחדת, סקרלט? מזה שאסור לי לאנוס אותך? את מתגעגעת לזה? את רוצה שאני אעשה את זה עוד פעם? זה מדליק אותך, נכון? את זונה קטנה ומ-"
"אני לא! אני לא! תפסיק!" צרחתי. עצמתי את עיניי בחוזקה ואחריי כמה רגעים הכל השתתק.
הרגשתי ידיים עדינות שמלטפות את מפרק ידי. פקחתי את עיניי ורוז הייתה שם שחיוך מנחם על פניה.
דומיניק ריתק את לאו לרצפה. "מה נדפק איתך, לאונרדו?!" שאל אותו בזעם.
"מה נדפק איתך?" לאונרדו חזר אחריו בילדותיות.
"פאק! די כבר," הוא נהם וכיסה את אוזניו בידיו.
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה. "אני כאן, לאו.. תשכח מהקולות. זה רק אני ואתה."
"זה כואב," גנח. "אני איתך." לחשתי לו.
ליטפתי את הלחי שלו והוא בהה בי עד שעיניו התבהרו. "אני מצטער," לחש.
"זה בסדר."
"אני אידיוט."
"כן.. אני יכולה להסכים על זה." הוא גיחך וחייכתי אליו.

"זה כל כך יפה כאן," לחשתי ובהיתי בניו-יורק, עטופה בידיו של לאו. הוא נישק את ראשי והנהן.
"זה קצת מוזר שהיינו באותם מקומות במשך כמעט חצי שנה ולא ידענו על זה," הוא לחש לאוזני. "גם בחוף, גם על הגג.. את עבדת במסעדה שלי."
"ראיתי את דומיניק כמה פעמים,"
"את ראית את דומיניק?" שאל. הוא נשמע זועם כל כך, גופי רעד מקולו העמוק.
"אני רציתי לראות אותך. רציתי באמת. אני אוהבת אותך. אבל הוא לא הרשה לי." לחש. "את כמעט התאבדת בגלל- אני ארצח אותו."
"אתה לא." הסתובבתי אליו והוא בהה בשפתיי.
"אני כן," קולו היה צרוד מתשוקה וזה גרם לי להשפיל את מבטי. אני לא רוצה שהוא ימשך אליי, אני אף פעם לא אוכל להביא לו מה שהוא רוצה.
"איך הם יכלו להסתיר אותך ממני?" טמנתי את ראשי בשקע צווארו ונאנחתי. "אני לא יודעת, לאו."
"אני שונא שאת קוראת לי לאו." חייכתי אליו. "למה?" שאלתי, למרות שידעתי כבר את התשובה.
"כי אמא שלי קראה לי ככה שהייתי קטן, ואמא שלי נרצחה על ידי אבא שלי שאנס אותה," הוא אמר את מה שאמר בפעם הקודמת.
"אה.. אני מצטערת,"
"זה בסדר. לא יכולת לדעת." אנחנו משחזרים את הסיטואציה משם. רק ששנינו גדולים יותר, במקום טוב - או רע - יותר. "אז מה הציפור האהובה עלייך?" בחנתי אותו מבולבלת. "הציפור האהובה עליי.. כנראה ינשוף. מה הציפור האהובה עליך?"
"נשר, כנראה," חייכתי אליו וצחקקתי. "את לא אמורה לצחקק, מלאך קטן. את צריכה לשאול למה."
"אני יודעת.. אבל.. אמ.. תן לי להראות לך משהו." הורדתי את החולצה שלי והוא בלעה את רוקו.
בחן את שדיי בתאווה והעביר את לשונו על שפתיו.
הרגשתי את הזין שלו מתקשח מתחתיי וגנחתי. "אל תעשה את זה."
"זה לא בשליטתי, סקאר.." קולו עמוק וגורם לעורי לסמור.
הוא הוציא את לשונו וליקק את הפטמה הזקורה שלי.
"קר לך?"
"קצת, אז תפסיק ותן לי להראות לך את זה." הוא הניד בראשו ומצץ את הפטמה שלי לפיו.
זה הרגיש טוב כל כך, אבל אני בחיים לא אצליח ליותר מזה. אני בחיים לא אוכל לתת לו או לכל אחד אחר לזיין אותי. "לאונרדו.. אני.. זה לא רעיון טוב," הוא בחן אותי בבלבול והוציא את הפטמה מפיו.
הוא ליקק את שפתיו והנהן.
הסתובבתי כך שגבו אליו והוא העביר את אצבעותיו על הקעקוע שלי, קעקוע קטן של נשר שיש לי על הכתף השמאלית שלי.
"גם לי יש אחד כזה, אבל של ינשוף." הסתובבתי ובחנתי אותו.
הוא בחן אותי גם והורדתי לו את החולצה.
לעזאזל, יש לו כל כך הרבה קעקועים, אבל הקעקוע שבמרכז החזה משך אותי הכי הרבה.
זה גם הקעקוע שאליו הוא התכוון.
"שעון רומי, ינשוף והשעה בה הכרנו."
"יש גם את התאריך," הוא לחש והמשכתי לבחון את הקעקוע הזה, הוא יפה כל כך, לעזאזל.
זה בעין של הינשוף. "תשעה ביוני." מלמלתי וחיבקתי אותו. "זה מושלם, לאו.."
"כמוך," גיחכתי והנדתי בראשי. "אני לא מושלמת."
"את כן, מלאך קטן. את יפה, וחכמה - על אף שאת בלונדינית - העיניים הכחולות שלך יכולות לגרום לכל אחד להתאהב בך. החיוך שלך ממיס לבבות ובעיקר ממיס את הלב שלי. הגוף שלך ללא ספק אלוהי, גם שהיית בת שתיים עשרה.. את יפהפייה, ואת האישה היחידה שלא יצאה לי מהמוח.. לא משנה כמה ניסיתי, את תמיד היית שם וגרמת ללב שלי לפעום בצורה כואבת ומשגעת. אלוהים, סקרלט, אני אוהב אותך בטירוף, הרבה יותר משהייתי מסוגל אי פעם לאהוב מישהו. את פשוט מושלמת." הוא ליטף את הלחי שלי ובהה בשפתיי. הצמדתי את שפתינו לנשיקה שטוחה.
"הסיפור שלנו רק מתחיל, לאו.. אני מרגישה את זה," הוא הנהן ונישק את ראשי.
"אני יודע, סקרלט.."