dangerous deal

ניקולאס (16)

כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי משהו שנח על החזה שלי, הסתכלתי למטה וראיתי את קיארה ישנה על החזה שלי. היא נראת כמו מלאך אבל בו זמנית כמו השטן.

היא מזכירה לי את הלילה.

כל כך יפה. משהו שגורם לך לתהות מה יש מעבר לו, מה מוחבא מאחורי חשכה מוחלטת ומעט כוכבים. אבל בשביל לדעת מה יש מתחת לכל האפלה המסחררת הזאת צריך לעבוד קשה.

אני יכול שעות לשבת ולבהות ביופי שלה לא. לא ניקולאס. אל תפתח אליה אובססיה שלא תוכל לעצור אחרי זה. המוח שלי אומר לי.

אולי אני באמת צריך להפסיק עם האובססיה הזאת. לעצור אותה כשהיא רק התחילה, כי אחרי זה אני כבר אהיה עמוק בתוך יער פראי וירוק.

השכבתי אותה לידי ונכנסתי להתקלח, מנסה להבין מה אני עושה מפה. אני אפילו לא מכיר אותה. זה לא הגיוני לפתח אליה אובססיה.

לפתע צלצול טלפון קטע את מחשבותיי המעורערות.

״וינצ׳י״ עניתי לטלפון בקול קר ורשמי. ״ניק, לעזאזל. הרוסים תוקפים אותנו. אתם צריכים לחזור. חייבת אותך
פה.״ דומיניק אמר לטלפון וברקע שמעתי צרחות ויריות.

זין, גם בירח הדבש שלי לא נותנים לי מנוחה.

יצאתי מהמקלחת כשאני לובש את החליפה השחורה שלי. ראיתי את קיארה שוכבת על הגב ובוהה בנקודה לא ברורה. נראת כאילו משהו מטריד אותה.

הייתי משלם כדי לדעת מה עובר בראש הקטן והיפה שלה עכשיו.

״קיארה אנחנו צריכים לחזור לאיטליה. תתארגי עוד חצי שעה המטוס פה״ אמרתי בקול חצי קר. מתכנן לתפוס מרחת מהיצור הממכר שמולי.

קיארה לקחה בגדים ונכנסה לאמבטיה.

תוך פחות מעשר דקות היא יצאה עם שיער רטוב שמראה שהיא התקלחה ושמלה שחורה ללא כפיות שמגיעה לה עד לרגליים ועקבים שחורים.

״בואי״ קבעתי. ״מה הפאקינג קטע שלך וינצ׳י?! אתמול פאקינג התנשקנו, ישנו מחובקים כל הלילה ועכשיו את פתאום נהיה קר?!?״ קיארה שואלת בעצבנות.

את. את הקטע.

אם אני לא אתרחק ממנה אני פאקינג אשתגע. היא גורמת לי להיות כמו מכור לסמים. ולעזאזל אני צריך ללכת לגמילה.

״כולה נשיקה אל תקחי ללב״ אמרתי כדי שתניח לי לנפשי. היא צמצמה את עייניה לעברי ״ככה אתה רוצה? ככה פאקינג יהיה״ אמרה.

❦

כל הטיסה אני וקיארה לא דיברנו. בכלל. אפילו לא מילה. וזה טוב, לא?

כרגע אני במרתף של המועדון המרכזי שלנו ״ולנו״ שזה ארס באיטלקית, עומד מול חייל רוסי מזדיין.

כל פעם שיש פשיטה של רוסים על אחד מהמקומות שלנו אנחנו נוהגים לתפוס אחד כדי לתחקר אותו.

״איפה בוריס?״ שאלתי בפעם המי יודע כמה. ״אני ב-בחיים לא אגי-יד לך״ אמר החייל הרוסי המזדיין תוך כדי שהוא יורק דם לכל עבר.

דום מאחורה חימם מוט ברזל. ״קצת קר פה, אתה לא חושב ניק?״ דום לגלג. ״תראה רוסי מזדיין, איזה הכנסת אורחים נפלא עושים באיטליה. לא ככה?״ דום דחף את המוט באיזור המפשעה של הרוסי. מה שגרם לו לצרוח מכאבים.

״לא חבל עליך? אתה לא רוצה לחיות? שאלה אחת פשוטה. איפה בוריס המזדיין״ שאלתי בכעס. ״אנ-ני לא יו-ודע״ הרוסי גמגם. לקחתי את הסכין ונעצתי ישר בליבו וסובבתי אותה. לא מתאמץ לנסות לשאול עוד פעם ולא מבזבז עליו כדור.

❦

כשאני ודום חזרנו הביתה השעה הייתה 1:30 לפנות בוקר, לכן הנחנו שהבנות כבר ישנות.

אני ודום התפצלנו במעלית, כל אחד לקומה שלו. עליתי לקומה הרביעית, האגף שלי, שלי ושל קיארה. באתי להכינס למקלחת ואז ללכת לישון אבל משהו עצר אותי.

קיארה ישבה במרפסת בחדר. לבד. מסתכלת על הכוכבים. נראה כאילו יש להם שפה משלהם. כאילו היא מעבירה לחושך שבשמיים,לירח, את הבעיות שלה והוא בתמורה נותן לה כוחות מחודשים.

היא פשוט....

לונה
_____________________________

מסתבר שבטעות העלתי את הפרק של יום רביעי ביום שלי, ככה שיצע שכבר שלושה ימים לא העלתי פרק. אבל אל דאגה מעכשיו כל יום יעלה פרק כמו תמיד.

נ.ב לא עברתי על הפרק כי כתבתי אותי בשתיים בלילה ואני מתה מעייפות אז אם יש שגיאות כתיב תסלחו לי.

❤️