עין הנחש

147 - ספיישל

באתי להתיישב עם הצלחת הגדושה באוכל שלי כשהרגשתי יד נוגעת לי בכתף. הסתובבתי וראיתי את אמא שלי מארי. "בואי איתי אמילי" אמרה והלכה בלי לחכות לי. כשהגעתי אליה שמתי לב שפניה חיוורות וידיה רועדות. "הכל בסדר אמא?" שאלתי בדאגה. "אני מקווה" היא סיננה וחפנה את ידי. הבנתי אחרי דקה שהיא מכוונת אותי למרפאה וכעבור כמה שניות היא פתחה את הדלתות שלה. קלטתי את אבא שלי אדוארד שוכב על אחת המיטות כששלושה צינורות מחוברים אליו. רצתי אליו. "מה קרה??" שאלתי בסערה, ואז קלטתי שהוא מורדם. הפניתי את מבטי לאמא שלי כשהיא הסבירה, "אדוארד חווה התקף לב קטן, היום בבוקר. הרופאים אומרים שזה בגלל הסיכסוך הקטן שלנו שנוצר עם בולנדייה, אבל הוא יהיה בסדר. המצב הבריאותי שלו מדרדר, והוא צריך להשאר בפיקוח כל השבוע ומשם יחליטו" היא לא הסירה את מבטה מאבא. גבותיה היו מקווצות בלחץ. "מה זאת אומרת סכסוך? קרה משהו עם בולנדייה?" שאלתי. "את לא צריכה להתרכז בזה עכשיו" אמא שלי ניסתה להתחמק כשרופא אחד, ניר, קראתי על התג, התקרב והתחיל לדבר על המצב. "המצב של המלך לא יציב, ואנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה בהמשך כרגע. המערכת החיסונית שלו חלשה כרגע, בהתאם להזדקנותו, אבל לא חשבנו שזה יקרה כזה מוקדם. אנחנו לא יודעים מה יקרה" ניר אמר בטון יציב שניסה לשדר ביטחון, אבל ראיתי על הפנים שלו שהוא חשש לאבד את המלך שלו. "אז אתה אומר בעצם שיש סיכוי שהוא.. ימות?" אמרתי בלחש, אם כי הלב שלי פעם בחוזקה. "אנחנו לא יודעים מה יקרה" הוא חזר על דבריו.
יצאתי מהמרפאה לבד סחופת דמעות. הרגשתי כאילו הלב שלי רוצה לברוח מהחזה. פאק פאק פאק. ראיתי את האחד והיחיד מתקדם לכיוון שלי עם הידיים בתוך הכיסי מדים. הספקתי לעצור לפני שהתנגשתי בחזה שלו, מה שהיה יוצר מבוכה רבה. פגשתי את מבטו הרציני והממוקד של כריס, אך כשקלט שאני בוכה מבטו התרכך וגבותיו התקשו. לא הייתי בטוחה מי אמור לבקש סליחה על מה שקרה היום מוקדם יותר. או אולי שנינו? "הכל בסדר? מישהו עשה לך משהו?" הוא שאל בזמן שהוציא את ידיו מהכיסים. שמתי לב שחבשו לו את היד הפצועה. "אני רואה שחבשו לך את היד" ניסיתי להעביר נושא. הוא כנראה שם לב שאני לא רוצה לדבר על זה וזרם. "זה לא משנה, אנחנו יוצאים מחרתיים לפעולה יחסית גדולה על הגבול, אז כנראה שאני אחזור אפילו יותר גרוע" כריס ניסה לחייך. "לא נורא, גם עם כל הפציעות בעולם אתה עדיין תהיה חתיך" מה אמרתי עכשיו? אני רוצה למות. עכשיו. איפה מתאבדים? עכשיו אני רוצה למות. איך יכולתי לומר דבר כזה? כריס זז במקומו וחיוכו גדל. אני חייבת להעביר נושא שיחה. "לגבי מה שקרה בבוקר.." התחלתי. "תקשיבי" בלי מודע הוא החזיק אותי בזרוע. "אני באמת מאחר לאימון ואני חייב להיות מוכן, תבואי לחדר שלי ברבע לשש ונדבר" הוא חיכה להנהון שלי והסתלק. חיכיתי שהוא יתרחק מספיק וברחתי. איזה מביך, רציתי לקבור את עצמי. הגעתי לאחד המסדרונות כששמעתי "אמילי! אמילי!" אן תפסה בשולי שמלתה ורצה אליי. הסתובבתי אליה. "נו? איך הלכה השיחה עם בת'? איך היא קיבלה את זה?" שאלתי בציפייה. "אה כן, לא סיפרתי לה" היא ענתה והסתכלה על הריצפה. "מה? אן את חייבת" אמרתי לה. "אני יודעת אני יודעת, אבל היא רגישה ממש, זה ישבור אותה. אני מבטיחה שאני אדבר איתה בהמשך. אבל אני צריכה לספר לך משהו. באוכל, בת' ישבה עם ג'יימס, וכשבאתי לדבר איתה, היא נישקה אותו" אן הסתכלה עלי בפחד מהתגובה שלי. "היא מה??!!" הרמתי את השיער הגלי החום שלי כדי לנשום. הרגשתי שהעיניים הירוקות שלי בוערות ולא רציתי להיות אן עכשיו. "תקשיבי, אני לא רוצה לבחור צד אבל-" "אני הולכת להרוג אותה. להרוג!"
***
הלכתי לחדר של בת' ודחפתי את הדלת בכוח כשראיתי את היד של ג'יימס עליה. צרחתי מכעס והלכתי משם. אם החברות שלנו חשובה לה, היא תבוא לדבר איתי. הסתכלתי על השעה שהוצגה על שעוני הקיר שהופיעו בכל מסדרון. 16:00. ב17:45 הייתי אמורה להפגש עם כריס. החלטתי ללכת לאולם חץ וקשת ולהתאמן. קשתות היה התחביב האהוב עלי מאז גיל 11 כשהצלחתי לירות חץ בקו ישר עד לנקודה האדומה במטרה. בגיל 16 קיבלתי את ערכת החץ והקשת המקצועית שלי שנשארו איתי עד היום. כשהגעתי לאולם כל המטרות עמדו בשורה הקבועה שלהן. לקחתי את הערכה שלי שהייתה תלויה על הקיר והעברתי אצבעות על החצים המחוספסים שלי. עיטרו אותם חריטות בקצה, והחץ היה משויף כמו תמיד. הקשת שלי הייתה גדולה, מעוקלת וקשה. השענתי אותה על הכתף שלי ונתתי להרגשה המוכרת להשתלט עלי. השחלתי חץ, מתחתי אותו על הקשת ושיחררתי. הוא פגע כמעט באמצע. כמעט זה לא מספיק. הצלחתי בניסיון השלישי לפגוע בול באמצע. יריתי משהו עוד כמו שלושה סבבים של כל החצים, כשהסתכלתי לבדוק מה השעה. 17:32. הזמן עבר לי מהר, ועטפתי בחזרה את החצים והקשת.