עין הנחש

אני אוהבת את הסגול בשיער שלך

נקודת מבט של אמילי:

הכביש לא היה סלול כמו שצריך והגוף שלי קפצץ בעקבות הרעידות. עברו כבר עשרים דקות מאז שהנהג אמר שמגיעים עוד שבע. הנסיעה לצפון ארוכה ואני משערת שאנחנו בדרכים כבר ארבע שעות. מאחורינו ומלפנינו ליוו אותנו מכוניות שמירה שחורות. הייתי לחוצה כי אף פעם לא חוויתי דבר כזה. "לא הבנתי למה פשוט לא טסנו לשם במטוס" רטנתי לאמא שלי שישבה מאחורי. "כי מטוס גורם הרבה יותר זיהום אוויר, ואנחנו דואגים לסביבה ורוצים לשמש דוגמה לאזרחים" היא ענתה לי. היא ישבה זקופה עם ראש ישר קדימה, ובעיניה לא היה שום רגש. הכתר שלה זהר עד כדי סינוור, היא נראתה כל כך מקובעת. אף פעם לא הסתכלתי על אמא שלי בצורה הזאת, שאולי היא לא אוהבת להיות מלכה. שאולי הייתה רוצה לחיות חיים שקטים בלי כל האחריות הזאת על הכתפיים, ועכשיו כשאבא מורדם; אפילו יותר.
כשהגענו למקום שאנחנו אמורים לישון בו אמא שלי ביקשה ממני לבוא איתה לחדר. זה היה מקום גדול המורכב מ80 חדרים ומלא מסדרונות. הקירות היו אדומים ובית החולים שאבא מאושפז בו במרחק הליכה. עקבתי אחריה בריצה קלה כיוון שהלכה כל כך מהר. היא נכנסה לאיזה חדר, נכנסתי אחריה וסגרתי את הדלת. "שבי" אמי הורתה לי בידה על שני הכיסאות שהיו מול המיטה. התיישבתי על אחד מהם והיא התיישבה לידי. "יש לי חדשות טובות" היא חייכה ואני לא אשקר, זה הלחיץ אותי. "זוכרת שלפני חודשיים ביקשת ממני להפריד בינך לבין כריס? אמרת לי שזה לא מתאים לכם? אז הצלחתי לארגן לך שידוך אחר, עם הנסיך של בולנדייה!" הרגשתי את כל הדם יורד לי מהפנים. "מה?.. אמא אני... אני לא.. אני לא יכולה" הרגשתי את הכובד של החזה שלי. היא לקחה לי את היד והחזיקה אותה. "אמילי, אם באמת תהיה פה חתונה, כל הסיכסוך שלנו ייפתר. יהיה שלום בין המדינות. חוץ מזה, את בעצמך אמרת לי שאת לא מחבבת במיוחד את הארוס הנוכחי שלך" קמתי מהכיסא בכעס. "לא. בבקשה, אני לא מוכנה. אני הולכת לאבא" היא קמה. "אמילי!" יצאתי מהחדר במהירות והרגשתי דמעה עולה אז ניגבתי אותה. אני לא מוכנה להתחתן עם איזה נסיך פלצן. לא איכפת לי כמה זה טוב למדינה. מה אני אגיד לכריס? יצאתי לבית החולים. אישה נחמדה השתחווה לי ברחוב כשראתה אותי וחייכתי אליה. "הנסיכה" "בשורות טובות" עניתי בנימוס. נזכרתי באן, לא שמעתי ממנה כלום. אני אכתוב לה מתישהו הערב. נכנסתי בדלתות הענקיות של בית החולים והלכתי לקבלה. "הוד מעלתך. מה את עושה פה בלי שומרים? איך אפשר לעזור?" לאישה שם היה שיער חום בהיר עם גוונים סגולים. "אני לא צריכה שומרים, אני סומכת מספיק על האזרחים שלי. אני כאן כדי לראות את אבא שלי" "אה כמובן" היא פנתה למחשב שלה והקלידה 'אדוארד מורגן'. ראיתי על התג שלה את שמה. "הוא נמצא בחדר 288, בקומה היוקרתית יותר אז לא תוכלי לפספס" היא נתנה לי מפתח. "מקווה שהמלך יתאושש מהר. כולנו דואגים לו" "תודה. ואהבתי את הסגול בשיער היילי" קרצתי לה והיא חייכה. משום מה היא גרמה לי להרגיש טוב יותר. לקחתי את המדרגות ועליתי שתי קומות, הלכתי בין הדלתות עד שהגעתי ל288. פתחתי את הדלת עם המפתח שהיילי הביאה לי ונכנסתי לחדר. עכשיו הבנתי על מה היילי דיברה. החדר היה מואר וגדול, עם מיטה ליד החלון שבה אבא שלי שכב, ישן. אם אלו לא היו הנסיבות האלו כנראה שהיה באמת נעים לשהות פה. סגרתי את הדלת והתיישבתי לידו. למשך חצי דקה פשוט בהיתי בו, ואז התחלתי לדבר. "יש מלא אנשים שהיו מורדמים, וכשהתעוררו אמרו שהם שמעו את קרוביהם מדברים אליהם וניסו לענות. אז אני פשוט אדבר איתך. אני לא יודעת איך אני מרגישה, אבא. אם אתה היית פה היית מאשר שאני אתחתן עם הנסיך הזה, שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו? על מי אני עובדת, ברור שכן. גם אתה חושב שצריך לעשות הכל למען המדינה. אבל זה כזה גרוע אם אני רוצה לחשוב קצת על עצמי גם? אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל אני חושבת שכבר עדיף לי עם כריס, החייל ששידכתם לי. הוא מעצבן, אבל לפחות זה מוכר. בת' סתם כלבה, ואני מתגעגעת אליה.. אן, אני לא יכולה לומר, אבל גם אותה איבדתי. ג'יימס, יותר מדי דברים בשביל שאני אוכל להסביר ואמא... היא פשוט בלתי נסבלת! אני מרגישה כאילו היא הולכת נגדי בכוונה בשביל לחסום כל קרן אור בחיי; ואתה שוכב כאן כמו פסל גוסס ואין לי מה לעשות עם זה, עם שום דבר ממה שקורה בחיים שלי, אין לי שליטה עליהם כבר. הא, אם אייברי הייתה שומעת אותי היא בטח הייתה נשפכת מצחוק." "מי זה כריס?" שמעתי קול וקפצתי בבהלה. "אה, תומאס. כמה זמן אתה עומד ככה ליד הדלת, ובוהה בי, שזה לא קריפי בכלל?" הוא צחק. "מאז החלק של החתן שלך ומישהי שקוראים לה בת' והיא כנראה כלבה" היו לו עיניים חומות והוא היה נראה מחייך גם כשלא דיבר בכלל. "כריס רדינגסון? הוא לא החתן שלי, רק ארוס.. וגם זה יגמר בקרוב, הולכים לחתן אותי עם איזה נסיך מבולנדייה- אוי שיט, אני לא סגורה אם זה בסדר לספר לך" תומאס לקח כיסא והתיישב לידי. הוא הסתכל על אבא שלי ברוגע והערצה. אחד הדברים שאני הכי גאה בהם זה שהמדינה אוהבת את ההורים שלי, ובכללי את משפחת המלוכה, אותנו. "זה בסדר, אני אף פעם לא אבגוד בנסיכה. תגידי את בסדר עם זה?" "עם מה?" הוא פתח את הפה לומר משהו אבל שינה את דעתו ואמר משהו אחר במקום. "עם זה שמחליפים לך בני זוג כל חמש דקות בלי לשאול אותך בכלל, זאת הרי לא בחירה שלך נכון?" נאנחתי. הוא צודק. "לא, זאת לא בחירה שלי כי לאמא שלי לא איכפת מהבחירות שלי. לאף אחד לא משנה מה אני הייתי מעדיפה" "ומה היית מעדיפה? היית נשארת עם כריס?" "הא? אהמ אני, זה קצת אה... פשוט- אנחנו לא ממש מסתדרים וזה וכאילו הוא-" תומאס הפנה בידו לעצור אותי. הוא מילמל משהו כמו אני מבין ושינה נושא. "זה בסדר לשאול מי זאת בת' ומה היא עשתה לך שזכתה בתואר הזה? הייתן חברות?" פערתי את פי. "איך אתה יודע??" הוא העביר אצבעות בשיער השטני שלו. היה לו שיער חום - ג'ינג'י. "את יכולה לקרוא לזה ניחוש או שפשוט תקראי לזה אינטרנט" הוא אמר את המילה "אינטרנט" עם הידיים מונפות לצדדים כאילו זה קסום. צחקתי. "היא הייתה החברה הכי טובה שלי, ליתר דיוק. בשנייה ששידכו אותי לכריס היא התחילה לצאת עם בחור שהיה לי ולו קטע די ארוך והיא ידעה את זה. זה קצת מסובך.. אבל בגלל שהפסקתי לדבר איתה היא חברה עכשיו של מישהי שאני שונאת, והיא בעצמה שנאה אותה. היא אפילו גילתה סוד ממש סודי של חברה אחרת שלנו, שהיא בכלל לא עשתה לה כלום. "איזה סוד?" "כל הקטע של סוד זה שאף אחד לא יודע אותו, נכון?" נאנחתי. "אם הייתי יכולה הייתי מספרת לך, לא היה מזיק לי מישהו לפרוק לו קצת. אבל מה אמא שלי תמיד אומרת? 'הבן אדם היחידי שאת יכולה לפרוק לו זה הנהג משאית סחורה' " צחקתי חזק כי דמיינתי אותה עומדת מולי עם מבט כועס על זה שאני מדברת עם השומר שלי שפגשתי רק היום על דברים אישיים כל כך. "אה ו.. וואו, מרוב שאת יפה כמעט שכחתי למה באתי לפה מלכתחילה. קיבלת מכתב" בבוקר שמתי הרבה סומק אז אני מקווה שתומאס לא שם לב לשינוי בין הלחיים הורדרדות שלי מקודם ללחיים האדומות שלי עכשיו. "מכתב? ממי זה?" "מהצבא." מה? "מהצבא? קרה משהו?" הוא הניד בראשו. "לא לידיעתי. למרות שגם אם היה קורה משהו כנראה לא היו מספרים לי. הדרגה שלי די נמוכה ואני רק שליח צבאי. שומר, איך שתקראי לזה. לא מערבים אותי בהרבה דברים חשובים" על מה הוא מדבר? "מה? אתה שומר, בעיני זו בין העבודות הכי חשובות, כנראה לא היית יכול לדבר איתי פה עכשיו בלי אנשים כמוך. השומרים שלי עזרו לי מלא פעמים!" הוא חייך. "תודה. אבל זה כבוד בשבילי לשמור עלייך ועל עוד אנשים חשובים. עשיתם הרבה יותר. עכשיו אשאיר אותך לבד בשביל שתוכלי לפתוח את המכתב" תומאס קם ויצא. חיכיתי כמה שניות בשביל לפתוח אותו באמת.
מוען: רל"ש כריס רדינגסון
נמען: אמילי מורגן כמ"נ
שלום,
מקווה שהנסיעה שלכם עברה בבטחה ונוחות. אני מתאר לעצמי שהעלת חששות לגבי מכתב שנשלח מהצבא אבל זה רק אני. רציתי לשתף אותך במשהו שמאוד מדאיג אותי בזמן האחרון. מעבירים אותנו יותר אימונים בזמן האחרון ומאמנים אותנו הרבה יותר קשה. אף אחד לא מספר כלום אבל אני מודאג שהם מתכוננים לאירוע לחימה שעתיד לבוא. שאלתי את המפקד שלי אם יש סיבה כלשהי להעצמה הזאת והוא ענה לי "רק למקרה, חשוב שנהיה מוכנים" ולא היה מוכן להרחיב מעבר. רציתי לידע אותך למקרה שיקרה משהו שלא תהיי מופתעת, ואולי תוכלי לשאול את המלכה אם מתרחש משהו חדש? אם כן, עני לי במכתב חוזר בבקשה.
‏ 8:15AM
החזרתי את המכתב למעטפה וחשבתי בשקט כמה דקות על איך לנסח שאלה לאמא שלי שלא תחשוד אבל תענה בצורה מספקת.