נקודת מבט פליקס
הפסקה נגמרה והלכתי לכיתה. נשארו עוד שני שיעורים ואז אני והיונג'ין נלך לבקר את האן. מוזר שהיונג'ין ככה פתאום בא אליי ומחליט לבוא איתי לבית חולים להאן למרות שאנחנו לא ממש דיברנו. אבל אני אגיד את האמת אני ממש שמח להתחבר אל היונג'ין. חוץ מזה אין לי כל כך הרבה חברים, אז היה ממש כיף אם הינו עם היונג'ין מתחברים. אבל צריך להודות בזה שהיונג'ין חתיך ממש והגוף שלו פשוט מושלם... רגע, מה? למה אני חושב על זה בכלל? אוקיי אני צריך להתרכז בשיעור...
נקודת מבט היונג'ין
"אוקיי, ילדים, השיעור נגמר אתם משוחררים." אמר המורה. יש, סוף סוף צלצול. ועכשיו אני אלך עם פליקס לבד... וואו יש לי כבר פרפרים בבטן!
יצאתי מהכיתה וישר ראיתי את פליקס מנפנף לי עם היד ומחייך. אני חשבתי באותו רגע שאולי אני בחלום, כי פליקס מחייך אליי, לא אני לא מאמין... החיוך שלו כזה אמיתי ויפה יש לי פשוט צמרמורות. "היי, היונג'ין, בוא?" פליקס אמר. "כן, כן, יאאלה בוא" עניתי לו בחיוך והלב שלי דפק. יצאנו מהבניין של הבית ספר והלכנו לכיוון בית החולים. להגיע לשם ברגל לוקח בערך חצי שעה. מצוין! אני אוכל לבלות עם פליקס לבד חצי שעה, מה אני עוד צריך בחיים?
נקודת מבט לינו
בהפסקה פליקס שאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לבית חולים לבקר את האן. ברור שרציתי, אבל לא עם פליקס, הוא סתם יפריע. אז אני אבוא אל האן עכשיו. בטח פליקס לא ילך עכשיו ישר לשם, נכון? יופי, אני גם יגיע אליו מהר כי אני באוטו שלי. הגעתי בחמש דקות כי ממש מיהרתי אליו. למה הוא בבית חולים? אמאלה אני כל כך מפחד. נכנסתי לבית חולים, שאלתי "איפה נמצא האן ג'יסונג?" "מי אתה בשבילו?" שאלו אותי. אמרתי שאני חבר טוב שלו והאחות הביאה אותי למחלקה שלו. כשנכנסתי לשם ראיתי את האן שוכב על ספה וקורא ספר. הוא היה כולו פצעים, היו לו מלא צלקות וקצת דם. אני נבהלתי מאוד. פתאום האן הסתכל לכיוון שלי וכשראה אותי נבהל "מה אתה עושה פה?" שאל. "אמ...אמ באתי לבקר אותך... בבית ספר אמרו שאתה בבית חולים אז דאגתי..." אמרתי "אממ, אוקיי, ואתה באת לבד?" הוא שאל "כן, באתי לבד" עניתי. אני התקרבתי אליו והתיישבתי על הכיסא שהיה שם לידו. "דרך אגב, אתה בטח לא יודע את השם שלי, קוראים לי לינו. רציתי גם להתנצל על מה שאמרתי אתמול." אמרתי לו "הכל בסדר, לינו, אל תדאג, בטח מחר אני כבר אחזור לבית." הוא אמר לי עם הקול היפה והנעים שלו. וואו נראלי התאהבתי קשות... "אז, למה את פה? מה קרה?" שאלתי בלחץ. "אה, לא כלום... אני... אמ נפלתי פשוט..." הוא אמר לי וראו שהוא שיקר. "האן, אני מאוד מצטער על זה שגרמתי לך לחשוב שאני רע, אבל אתה באמת יכול להאמין לי ולבטוח בי, אני חושב שאני כן רוצה להתחבר אליך, אני לא יודע מה קרה לי אתמול, באמת." אני אמרתי לו והל שלי דפק חזק גם בגלל שאמרתי לו את זה וגם בגלל שבאמת היה לי ממש מעניין מה גרם לו או מי להיות בבית חולים. "טוב... אני חושב שאני אספר לך." הוא אמר וכולי הייתי בסקרנות. ואז הוא התחיל לספר "זה הכל בגלל אבא שלי... אתמול כשבאתי לבית ראיתי אותו שם שיכור שוב פעם ואז הוא בא אליי והתחיל להרביץ לי ממש חזק עד שהתעלפתי. הוא גם הרביץ לאמא שלי אבל תודה לאל שלא קרה לה משהו." הקשבתי לו ברצינות רבה והלב שלי שקע, אני רעדתי מזעם. רציתי להרביץ לאבא הבן זונה שלו שככה עשה לבן שלו. מסכן האן אפילו לא דמיינתי מה הוא עובר במשפחה... רציתי לחבק אותו אבל אני פשוט לקחתי את היד שלו וירדו לו דמעות. הוא הסתכל אליי בעיניים ואני הסתכלתי עליו גם. יצרנו קשר עין ולא יכולנו להביט הצידה, אנחנו פשוט הסתכלנו אחד על השני במשך שתי דקות ולא הוצאנו מילה, המבטים שלנו אמרו הכל. הסתכלנו אחד על השני עד שלא התחלנו להתקרב יותר ויותר עד שהשפתיים שלנו היו סנטימטר אחד מהשני, אך פתאום הדלת נפתחה "מה לעזאזל קורה כאן?!"
