Monsters

שחור ולבן

תקשיבו בנות אני יודעת שיש בנות שלרוב קוראות בריפרוף אבל בסיפור הזה חשוב שהתעמקו ותקראו הכל
תודה
~~~
"מה את עושה"
"מה אני עושה?"
"תפסיקי לאכול ככה!"
"למה?"
"כי את נראית כמו חזיר"
"אני לא רוצה אנה ככה אני אוכלת תעזבי אותי"
צווחתי לעצמי שהרגשתי אץ האחיזה החזקה שלה ביד שלי
הציפורניים שלה נכנסו עמוק לתוך העור שלי
הכאב נתן לי סיפוק מסויים
הכל התנתק
לרגע לא הייתי יותר במחלקת שיקום
רק אני והכאב
ואז הוא נתלש ממני בגסות
פתחתי את העיניים במהירות
"מה את עושה לה?"
"כ-כלום אני מצטערת אני אלך עכש-שיו"
"כן תלכי, תלכי, תלכי ואל תחזרי, תלכי" הקול פתח בצחוק רם ומשוגע
כשהקול נרגע הוא הקים אותי על רגליי
"היי אני הארי מי את?" בחור גבוהה ושרירי
"שלום הארי אני ספנסר" אמרתי והרגשתי אץ הבטן מתערבלת למשמע המילים הזרות
"ספנסר שם יפה" הוא המהם והלך
התחלתי ללכת אץ דרכי לחדר
"ספנסר מה עשית לעצמך" שמעתי את הפסיכולוגית שלי אומרת בקול שאמור היה להיות מזועזע

הם הכניסו אותי לחדר שוב
החדר הלבן עם החלוק שהפעם היה קצר להקל על הפצעים המדממים בידיים שלי
הלובן של הכריות בימם אותי והכל היה חד ובהיר בעקבות הסימום הכבד שנתנו לי
"הם חושבים שחתכתי" מילמתי לעצמי
"הם חושבים שחתכתי" אמרתי
"הם חושבים שחתכתי" הפעם כבר צעקתי וצחקתי צחוק גדול ומשוגע
"שחתכתי" צחקתי "שחתכתי" מלמלתי לעצמי והסתכלתי למטה על היד עם סימני הסהר הקטנים
הבאתי אצבע רועדת
לכיוון החתכים ושרטטתי את אצבעי על הצלקות
לאט לאט החדרתי את הציפורן ופתחתי את החתכים שהספיקו להיסגר
מתנועה עדינה זה הפך לקריעה פרועה של עור היד שלי מלווה בצחוק משוגע מלווה בצעקות כאב שמחה תסכול ובכי פראי
לאט לאט התפשט על הכריות הלבנות זרזיף אדום שהתפשט לכתם שהרחיב את דרכו ברכבי החדר
האדום והלבן זזו ושינו מקומות
לאחר דקות שהיו נראות כמו נצח ושניה בו זמנית התפרצו לחדר רופאים שבנוסף להליכתם המהירה קיפצו רעדו והיו בהירים
לאט לאט כל החדר והנוכחים בו שהיה כמו כל העולם התבהר והלבין ובאותו רגע החשיך עד שהגיע לקיפאון מוחלט של צבע לא מוגדר שנקרא העילפון, שילוב של שחור מוחלט ולבן מוחלט