Dear Diary ~ solangelo HEB

#1 bonus

ניקו סידר את הבלייזר השחור שלו סביב כתפיו.
היום הוא מתכנן להציע לוויל נישואין.
כמובן, היה מצופה שוויל יציע לו, הוא יותר גדול ממנו, הוא זה שהציע לו להיות החבר שלו מלכתחילה...
ניקו מחייך שהוא נזכר ביום הזה.

~~~

ניקו כמעט הגיע לפסגת הגבעה.
הוא איחר מעט בגלל האוטובוס ובגלל העלייה הגדולה שנדרשת כדי להגיע לגבעה עצמה.
הוא התחיל לחפש את וויל באיזור, יודע שהוא איפה שהוא ביער, כנראה שומע מוזיקה עד שיגיע.
לבסוף, שמצא את וויל, ועדיין מתנשם ומתנשף מהריצה המהירה במעלה הגבעה, ליבו החסיר פעימה.
וויל היה מהמם.
הוא תמיד היה מהמם.
בכל פעם שניקו ראה אותו פרפרים עדינים התעופפו בקרבו, מאיימים לקרוע אותו לגזרים.
ולמה?
לניקו היה ברור שוויל לא אוהב אותו, או נמשך לבנים בכללי.
זה היה ברור לו כמו שהיה ברור לו שאבא שלו, אף על פי השם הזהה, הוא ממש לא אדון השאול.
(אמ ניקו... מי מספר לך האני?)
וויל הרים את מבטו, מחייך שמבטו פוגש את מבטו של ניקו.
"היי ניקס" חיוכו התרחב
"היי סאנשיין" ניקו חייך בחזרה, מחבק את וויל במהירות ומתיישב ליידו.
"אז..." שאל ניקו בהיסוס, "למה קראת לי?"
וויל הסמיק, וניקו מצא את זה כהדבר הכי חמוד בעולם.
"א-אני" וויל השתתק. "אני ממש ממש מחבב אותך ניקו."
ניקו הביט בו בתדהמה.
הוא אפילו לא חשב לדמיין שזה מה שוויל יגיד.
אם כבר, הוא ציפה שוויל יגיד לו שהוא רוצה לנתק איתו קשר או משהו כזה.
הוא שם לב שוויל בוהה בו, פניו מלאות חשש.
"אני מחבב אותך גם." חייך ניקו
נראה שירדה לוויל אבן ענקית מהלב.
הוא חייך את החיוך הנוצץ שלו וחיבק את ניקו, שהתמסר לחיבוק.
הם נשארו מחובקים ככה כמה זמן, ושתיקה נינוחה השתררה באוויר.
"אז... כמה זמן אתה כבר מחבב אותי?" ניקו שאל, שובר את הדממה.
וויל הניד בראשו.
"אני לא חושב שהיה זמן כלשהוא משהכרנו שלא חיבבתי אותך, אבל אני חושב שהבנתי את זה רק ב... חצי שנה האחרונה" וויל חייך אליו שוב, וניקו הידק את החיבוק.
"מתי אתה הבנת שאתה מחבב אותי?" שאל וויל
ניקו חשב לכמה רגעים.
בהתחלה הוא לא סבל את וויל, עם החיוכים הבלתי נגמרים שלו והתחושה שהחיים שלו מושלמים.
ואז הם התחילו להכיר קצת יותר וניקו לא ראה בו יותר מחברו הטוב ביותר.
ואז וויל הכיר מישהי, קראו לה רייצ'ל, ונראה שהם יוצאים.
אבל בסופו של דבר התברר שהם לא יוצאים וניקו הרגיש הקלה בלתי מוסברת.
"אני חושב שבערך מאז שהתחלנו באמת להכיר ולא רק זרקנו עקיצות זה לזה" הוא אמר.
וויל לא יכל שלא לבהות בשפתיו האדומות של ניקו.
החיוך המשועשע היפייפה שלו, למרות שהוא מעדיף את החיוך האמיתי שלו, העיניים הנוצצות...
וויל רצה לנשק אותו.
"אז... ניקס... תהיה הבן זוג שלי?"
הפעם, חיוך אמיתי התפרס על פניו של ניקו.
"כן."

~~~

ניקו סתר לעצמו בבהלה.
הוא צריך להיות בגבעה עוד רבע שעה!
הוא סידר פרטים אחרונים בתלבושת שלו, שם את הטבעת בכיס שלו ולקח את זר הפרחים מהשולחן.
חמניות, ורדים, טוליפ, חינניות, גרברה והידרנג'אה.
אהבה, תשוקה, אריכות ימים, נאמנות, שמחה ואושר, הכרת תודה, אהבת אמת, תקווה, והתחלות חדשות.
הוא התחיל ללכת.
הבית שלהם היה קרוב מאוד לגבעה, למעשה, הוא היה מתחת לגבעה.
הם קנו אותו בכוונה, לא שוכחים את כל הזכרונות ולגמרי רוצים ליצור עוד.
ניקו טיפס על הגבעה, משאיר עקבות רכים בשלג.
וויל כנראה יגיע עוד כמה דקות, ויש לו עוד כמה דברים לסדר.

~~~

כשוויל עלה על הגבעה הכל כבר היה מוכן.
שמיכת המשבצות התכולה - לבנה וכל תכולת הסל הגדול שהיה מאחורי ניקו.
"היי סאנשיין" ניקו חייך אליו, וזה כל מה שוויל היה צריך אחרי יום העבודה הארוך שלו.
ניקו גם עבד, הוא עורך ספרים ומתרגם אותם, בדרך כלל מאיטלקית לאנגלית ובחזרה.
הוא גם כותב מחזות ושירים, שהרבה מאוד אנשים הולכים לראות.
כמובן שהיום הוא לקח חופש כדי לארגן את ההצעה אבל מלבד זה הוא עבד המון.
וויל ניקר את שפתיו של הבן-זוג-עוד-מעט-ארוס שלו והתיישב לצידו.
"אז למה זכיתי לכבוד שניקו די אנג'לו מוציא אותי לדייט?" הוא חייך
ניקו נשען על וויל.
הוא התגעגע לנוכחות המרגיעה שלו, אף על פי שלא ראה אותו בערך 12 שעות.
"צריך סיבה בשביל לצאת לדייט?" חייך ניקו בהתחמקות ו-וויל חײך אליו שוב "צודק."
הם סידרו את המאכלים השונים והתחילו לאכול, מדברים וצוחקים תוך כדי.
הכימיה ביניהם הייתה מושלמת כמו תמיד, ואומנם ניקו קצת כעס שוויל התחיל לזרוק עליו כדורי שלג אבל לא נשאר חייב, פותח מלחמת שלג שנגמרה רק כשעב לאחר מכן.
הוא עוד לא ידע מה הוא עומד לעשות.
איך להציע לוויל?
לשים לו את הטבעת בכדור שלג ולזרוק אותו עליו?
ניקו העדיף שהם לא יגיעו לבית חולים.
אז הוא רק אמר "אני צריך לשאול אותך משהו" וחיכה לתגובתו של וויל.
וויל לא הופתע, הוא שם לב שיש משהו שמכביד מעט על ניקו ורק חיכה שניקו ידבר איתו על זה.
הוא התיישב לידי ניקו מחכה שניתחיל לדבר אבל שום דבר מהדברים שדמיין לא היה קרוב למה שניקו שאל.
הוא הוציא קופסת קטיפה מכיסו, פותח אותה ומסתכלת על וויל. "האם תינשא לי?"
וויל היה המום.
הוא הוציא קופסא זהה לשל ניקו, עם טבעת שונה במקצת.
"התכוונתי לשאול אותך היום בערב" הוא חייך, עיניו התכולות דומעות וחיוכו גדול יותר מאי פעם.
"אז אני מניח שאנחנו כבר יודעים מה התשובה שלנו" גם ניקו חייך עכשיו.
הם ענדו את הטבעות אחד לשני, מאושרים יותר מאי פעם, וכשנרדמו בהתרגשות סוף סוף שניהם חלמו על החתונה המושלמת ביותר שמישהו יכול לחלום עליה.

~~~

זה פרק הבונוס הראשון!
אני מאוד מקווה שנהנתם לקרוא אותו כי אני מאוד נהנתי לכתוב אותו!
אני רוצה להגיד מזל טוב לthat_books_girl19!
סליחה שלא עלה פרק באח:(
אבל ביקשת פרק בונוס אז ניסיתי לכתוב אותו כמה שיותר מהר:)
צפויים לעלות עוד כמה פרקי בונוס, אל תפספסו אותם!
אוהבת אתכם 3>
נוי3>