הדרמה שמאחורי האהבה

פרק 2

2
ליה
ליד שער בית הספר, אחרי הלימודים אמה עצרה אותנו ושאלה, "רוצות לעשות ערב בנות בבית שלי? תבואו ב-20:00, יהיה כיף!" "אוקיי, אני אבוא," ענתה כרמן, "מגניב," אמרה אמה, "ומה איתך, ליה?" "אני צריכה רק לשאול את ההורים, הם כנראה יסכימו," עניתי. "אז נפגש בשמונה?"  בדקה אמה, "כן ברור," אמרה כרמן, "יש מצב," עניתי, "להתראות בערב!" צעקה אמה מאחורינו, אחרי שכל אחת פנתה לעבר ביתה.
***
"הלו, היי אמוש, הגעתי הביתה, אמה שאלה אותי ואת כרמן אם אנחנו יכולות להגיע לבית שלה היום בשמונה, לערב בנות, אפשר?" שאלתי את אימי בזמן ששטפתי ידיים והמים הקרירים השפריצו על מגן המסך של הטלפון שלי.
"כן את יכולה ללכת," קולה של אמא בקע מהטלפון הנח על השיש לצידי, "איך היה בלימודים?" המשיכה, "איך הלך לך במבחן באנגלית?"
"קודם כל, תודה אמא, דבר שני, היה בסדר, ודבר שלישי, אין לי סוללה, אני צריכה להטעין." עניתי בקוצר רוח למרות שהיו לי שמונים אחוזי סוללה, אמא שלי ממש נחמדה ואני ממש אוהבת אותה, אבל לפעמים היא יכולה להיות קצת... נודניקית.
אני מניחה שכל האימהות כאלה מידי פעם, אבל זה מעצבן לפעמים, כל מה שרציתי היה להיכנס למיטה החמימה שלי ולקרוא ספר טוב בשקט, ואם השיחה הייתה נמשכת, כנראה שאמא הייתה פותחת בשיחת נפש של "איך את מרגישה?" ו-"את מסתדרת עם הבנות?" או "היית רוצה חבר?" אלה לא דברים שהייתי מדברת עליהם עם אמא שלי, זה מביך מידי, וכמובן שאז היא הייתה מנדנדת לי על שיעורי בית. בקיצור, כדאי לגמור עם השיחה כמה שיותר מהר. "אבל היה לך קל במבחן? ומה עם התיאטרון? שלחו לנו על זה הודעה, יש לכם עוד שבוע להירשם לבחינות, נרשמת?" מיהרה אימי לשאול לפני שאנתק, "אמא, יש לי 3 אחוז..." התחמקתי, אם אגיד לה שנרשמתי לבחינות היא תתחיל לשאול לאיזה תפקיד אני נבחנת, ומתי הבחינות מתקיימות, ועוד כל מיני שאלות חטטניות כאלה של אימהות.
"טוב, בסדר," נאנחה אמא מהצד השני של הטלפון, "תהנו לכן, בערב בנות שלכן, אבל אני מצפה לשמוע על הכול מחר. ביי מתוקה, אוהבת אותך." אמרה, "גם אני אותך!" עניתי ומיהרתי לנתק.
***
אוי לא, שכחתי לגמרי לגביי הערב, השעה כבר 19:50 והבית של אמה במרחק 20 דקות הליכה; רצתי כדי לא לאחר יותר מידי.
בחמישה מטרים האחרונים, הלכתי בקצב איטי והסדרתי נשימה, כדי שלא יחשבו שאני ממהרת, או שאכפת לי.
דפקתי על דלת הכניסה, וגברת רייט נעמדה מולי בחיוך גדול ליד הדלת הפתוחה. "בואי, הבנות מחכות לך בחדר." אמרה והביאה לי עוגיית קינמון. הודיתי לה ונכנסתי לחדרה של אמה, היא וכרמן ישבו על ערמת כריות מבולגנות אשר היו פזורות ברחבי החדר. "בואי שבי," אמה החוותה בידה לכרית הנמצאת בינה לבין כרמן. התיישבתי באנחת רוגע שקטה.
אמה הזיזה חלק מהכריות הפנויות, ואמרה, "משחקים אמת או חובה!" כרמן הוציאה ממגירה צמודה בקבוק פלסטיק ריק למחצה והשליכה אותו אליי. תפסתי את הבקבוק וסובבתי אותו; הבקבוק הצביע בכיוון מקום מושבה של כרמן, "כרמן, אמת או חובה?" שאלה אמה, "אמת," ענתה כרמן. "אמת שהיה לך פעם חבר ולא ידענו עליו?" שאלה אמה במתיקות. "לא," ענתה כרמן בפשטות. "מבאסת שכמותך," גנחה אמה ספק בצחוק ספק באכזבה. "אני מסובבת!" הכריזה כרמן וחטפה את הבקבוק לפני שאני או אמה נתפוס אותו. הבקבוק נחת עליי. "ליה, אמת או חובה?" שאלה כרמן, "אמת," עניתי. "אמת שיש לך קראש על בחור?" שאלה אמה בגיחוך, "מה? ברור שלא!" עניתי ברוגז קל, לא הבנתי למה שהיא תחשוב על זה בכלל, "די נו, אני וכרמן ראינו אתכם," אמרה אמה. את מי היא ראתה? עם מי יכולתי להיות? חשבתי לעצמי. "למה את מתכוונת?" שאלתי את אמה, "אל תשחקי אותה טיפשה, הבחור הזה שדיברת איתו ליד הדף הרשמה לבחינות התיאטרון," ענתה אמה, "ראינו אותך מצחקקת איתו," המשיכה בהתגרות, "יש בניכם משהו ואנחנו לא יודעות?" סיימה. היא צוחקת עליי! כל מה שעשינו זה לכתוב את השם שלנו על דף הרשמה לבחינות, על מה היא מדברת?! "לא, אין בינינו כלום," עניתי. "לדעתי אתם מתאימים," אמרה כרמן, "אוי, תסתמי כבר כרמן!" סיננתי בזעף והעפתי עליה כרית פרחונית שנחה על הרצפה לידי.
"בואו נמשיך במשחק?" שאלה אמה בחיוך, "כן!" עניתי במהירות.
לאחר שאמה סובבה את הבקבוק והוא עצר בנקודה מול כרמן, צחקקתי, "אמת או חובה?" אמרתי בהתגרות.
"חובה," רטנה כרמן, "ושתדעו לכן, בחרתי בחובה רק בגלל שאני יודעת שלאף אחת מכן לא יהיה אומץ לבחור בחובה..." מלמלה בשקט. "אה, כן? בואי נראה כמה אמיצה תהיי עכשיו!" אמרתי בחיוך זדוני, "חובה עלייך להזמין את ג'ונתן לדייט!" הכרזתי בניצחון.
"מה? ג'ונתן? איזה ג'ונתן?" שאלה אמה בבלבול. "ג'ונתן. ג'ונתן אח שלך, זה שגר בבית הזה, נו באמת אמה, איזה עוד ג'ונתן את מכירה?" עניתי. "אין מצב!" הסמיקה כרמן, "הוא אח שלה! אין מצב שאני עושה דבר כזה, ולמ..."
"היא צודקת ליה, הפעם הגזמת," קטעה אותה אמה ברוגז. "חובה זו חובה!" אמרתי בנימה נעלבת, עצבן אותי שכרמן וליה דיברו עליי ועל הנער שדיברתי איתו ליד דף הבחינות, ועוד הסכימו שאנחנו יכולים להיות זוג, אבל כשאני אומרת משהו, הן ישר יוצאות עליי, זה גם קצת העליב אותי, אני ואמה היינו החברות הכי טובות עוד מגיל שלוש, ולא הבנתי איך פתאום היא מסכימה עם כל מה שכרמן אומרת, ועוד מדברת עליי כאילו עשיתי משהו נוראי.
"טוב אני עושה את זה," אמרה כרמן "אבל אל תחשבי שזה נגמר ליה..." הוסיפה וקמה ברוגז. "בואו נרגיע חברות," ניסתה אמה להרגיע את הרוחות. "איפה ג'ונתן, אמה?" שאלה כרמן ברעד, "בחדר שלו, אני חושבת, אבל את חייבת להבטיח לי שתגידי לו אחר כך שזה בצחוק!" אמרה אמה בקול תקיף. צעדנו לכיוון החדר של ג'ונתן, כרמן בראש ואני ואמה מאחור. כאשר כרמן פתחה את דלת החדר, אני ואמה מיהרנו להתחבא מאחוריי השידה הקטנה הצמודה לקיר, ממקום זה יכולנו לתצפת על חדרו. "היי, ג'ונתן," אמרה כרמן בקול פלרטטני וליטפה את שיערה השחור עם הקצוות הצבועים סגול. "היי כרמן, את צריכה משהו?" ענה ג'ונתן אשר היה שקוע במחשבו, במשחק כלשהו ככל הנראה. כרמן היססה. "אתה נראה ממש טוב היום!" אמרה לבסוף. "אוקיי כרמן, את אף פעם לא מחמיאה לאף אחד, מה את רוצה?" ג'ונתן הסתובב יחד עם הכיסא ונעץ מבט חודר בכרמן. "בסדר, בסדר, תפסת אותי," אמרה כרמן בייאוש מבוים, "אני לא יודעת איך להגיד את זה, אבל... רוצה לצאת לדייט מתישהו?" שאלה. התאפקתי שלא לצחוק, וראיתי בעיניה השחורות של אמה שגם היא ממש מתאמצת.  "מה?" שאל ג'ונתן בבלבול.
"אני חוששת שלא שמעת אותי," אמרה כרמן בסבלנות, כמדברת אל ילד קטן, "שאלתי אם תרצה לצאת לדייט?"

שוב תודה ל It_is_time_for_books😍