״בדיקת תאים.״ שמעתי את קולו המגעיל של הסוהר מעיר אותי משינה טרופה, הייתי כל כך עייפה אחרי אתמול, המכות חשמל היו מעבר לכל המתואר. מכות כואבות בכל הגוף.
מכה חזקה על הסוגרים של התא שלי הקפיצה אותי מהמיטה שלי ונפלתי על הרצפה במכה חזקה ורועשת שכאבה יותר יותר בגלל שיריי הדואבים והקוראים לעזרה. מתחננים לאחת כזאת.
״גם את נסיכה״ פנה אליי הסוהר מבעד לסוגרים וחייך חיוך זדוני שחשף שיניים צהובות מסיגריות, העיניים האדומות שלו התקווצו וריחו החל לעלות באפי. סיגריות מסריחות וויסקי חריף.
רציתי להקיא את מיצי הקיבה שלי אבל התאפקתי, בפעם הקודמת הם הכריחו אותי לנקות את כל התאים במשך שבוע.
״מה קרה את בהלם?, נסיכה״ שאל שוב בארס והתקרב עוד יותר אל הסוגרים שהיו הדבר היחיד שהפריד בינינו כרגע, התא הזה קטן למדי, כל מה שיש בו זה מיטת ברזל עם מזרון דק מדי ושמיכה דקה שלא עושה את עבודתה בכלל.
הדבר היחיד שאני נתפסת בו בלילה.
״אני לא בהלם״ סיננתי בין שפתיי ושיני החלו לנקוש, הקור המקפיא הכה בי באחת והכאיב לי מאוד. אני דיי בטוחה שעכשיו, ינואר, חורף.
״עוד 2 דקות ואת יוצאת״ אמר שוב ונתן מכה חזקה נוספת אל הסוגרים, מכה שהקפיצה אותי שוב. חלשה, אמרתי לעצמי. ידעתי שזה שקר כי אם הייתי חלשה הייתי מתה כאן מזמן אבל אני נלחמת.
נלחמת על פאקינג חיי.
התרוממתי בקושי רב מהרצפה הכואבת והקרה ועדיין כאב לי בכל הגוף אבל התעלמתי, הדחקתי את הכאב.
חיבקתי את עצמי וניסיתי להתחמם מעט, החולצה הזאת כל כך דקה שאני בטוחה שרואים לי את השדיים.
המתנתי מול הסוגרים ואז קול זמזום נשמע מהרמקולים הישנים בקירות של המקום הקריאה המוכרת נשמעה. באותו קול רובוטי.
״אסירים משוחררים, לשים ברגע זה מגנים, אנו חוזרים לשים ברגע זה מגנים.״
״לכי תזדייני גברת כריזה״ שמעתי קול נשי אומר מצד שמאל שלי וסובבתי את ראשי, עמדה שם לא אחרת מאשר איה שירד. החוקרת המקצועית של המקום. בתחת שלי.
נפלט לי צחוק מפי מהתגובה של שירד, הבחורה עוקבת אחריי כל החוקים, מסתבר שהצחוק שלי היה חזק יותר מחשבתי כי שירד סובבה אליי את ראשה, זווית פיה הימנית עלתה מעט והיא הרימה גבה.
זונה.
הרמתי ידיים ואמרתי בכך ׳לא עושה בעיות׳ והסתובבתי אל חדר האוכל.
כאילו יש שם משהו אכיל, הקירות גידלו יותר ויותר עובש, ראיתי כמה עכברושים רצים מתחתיי והמנורות נכבו ונדלקו.
נכנס מעט אור מבחוץ ע״י החלונות הגבוהים, שעת שקיעה. שעת הדמדומים. הערפדים הולכים לצאת ולמצוץ לנו את הדם עד שנישאר גופות רקובות על האדמה הקרה ונהפוך לאפר.
YOU ARE READING
זיכרון מעוות
Science Fiction״אתה סומך עליי?״ היא שאלה מתקרבת אליי יותר, לא ידעתי מה לענות לה ״אני בקושי סומך על עצמי״ עניתי לה ותפסתי בראשי בין ידי ״אני לא יודע מה אמת ומה שקר״ המשכתי לענות ופחדתי, פחדתי נורא. היא תפסה את פניי עם שתי ידיה וליטפה לי מעט את הלחי עם אגודלה. ״אני...
