הנשיקה הייתה חזקה, רכושנית, שתלטנית. היא רצתה שליטה- סליחה, היא דרשה את השליטה המזדיינת הזאת כל כך חזק שאני חושב שבאיזו שהוא שלב טעמתי טעם מתכתי בלשוני. היא נשכה אותי.
היא החליקה את לשונה לתוכי והלשונות שלנו רקדו ריקוד זוגות, טנגו. הם התמזגו לאחד והרגשתי שעומד לי רק מזה. אני חושב שהיא מנסה לשלוט בי עם הפה שלה, ואני... נותן לה. משם אני יורד עם הלשון לכיוון הלסת שלה ומשם לכיוון הצוואר, מנשק, מוצץ, נושך, ומשאיר סימנים חייתים. התאווה והתשוקה לא שוקטים אצלי. לא עכשיו.
"פאק...קח אותי אוליבר" היא אומרת לי חסרת אוויר וזה מרגיש טוב, היא תופסת בשיערי עם אצבעותייה, יש לה ריח וניל משגע. אני כבר לא מתייחס לעובדה שהיא זרה לחלוטין בישבילי ואני לא יודע למה אני מנשק אותה בכזאת להיטות. באיזה שלב כלשהו היא עוזבת את שיערי ותוספת בשוליי חולצתי בניסיון להוריד אותה, אני מבין את כוונותיה ומפסיק לרגע את הנשיקות ונותן לה להוריד לי את החולצה, ובאותו הזמן שומע במעורפל דלתות נפתחות באגרסיביות אבל מתעלם בזה ומתרכז בנשימות המואצות של שילה על צווארי כאשר אני מנסה להוריד לה את חולצת הטופ הסקסית שלה, ברגע שאני רואה חצי מהחזייה השלה, הדלת נפתחת באגרסיביות ושילה ממהרת להחזיר את חולצתה בחזרה למקומה ולהסתיר את שדיה ואני מוכן להרביץ לחרא שהפריע לי באמצע אקט לוהט בטירוף.
אני מחסיר נשימה שאני רואה את מי שפתח את הדלת.
"פאק! אני חיפשתי אותך בכל מקום-איפה-מה קורה כאן?!" שואל דני מבולבל וקטוע כאשר הוא רואה אותי ואת שילה שרועים אחד על השנייה על מיטה. אני מוכן להתפוצץ על דני, למרות שהוא החבר הכי טוב שלי. האלכוהול מערפל לי את המוח ועדיין עומד לי.
אני בא להוריד את שילה מעליי ולהתפרץ על דני אבל נראה ששילה מבינה את המניע הזועם שלי והיא מניחה יד על חזי ומסמנת לי עם מבט מאיים ומבעית בעיניה לשתוק ולא לזוז. וכך אני עושה, מתפקח במעט.
ואז היא מסיטה את ראשה אל דני ואני יכול לראות את הפרופיל שלה מצד שמאל, על פניה ארשת פנים מקפיאה ושורר בחדר שקט שאפשר לחתוך בסכין ואז שילה מתחילה לדבר ואני מפנה את מבטי את דני והוא קפוא, קפוא לחלוטין.
"דניאל בייקר, אתה תשכח שעלית לקומה הזאת בחיפוש אחר אוליבר, את תלך לנילה ותהיה בטוח שדניאל מסודר והכל בסדר ותדאג רק לנילה ואוליבר לא יטריד אותך, אני מובנת?" אמרה שילה ואז הוסיפה לאחר שהבינה כאילו שכחה משהו "תהנהן עם הראש אם אתה מבין אותי?" אמרה לדניאל שעמד כמו ניצב מלח, פסל, בקושי את נשימותיו ראו על חזו שעלה וירד בצורה מועטת ואיטית.
ואז לאט לאט דני הינהן בצורה מכנית למדי, איטית יותר כאילו שקוע במחשבות של עצמו וגופו לא לרשותו, עושה שני הנהונים ומפסיק חוזר להיות הפסל המלחיץ.
YOU ARE READING
זיכרון מעוות
Science Fiction״אתה סומך עליי?״ היא שאלה מתקרבת אליי יותר, לא ידעתי מה לענות לה ״אני בקושי סומך על עצמי״ עניתי לה ותפסתי בראשי בין ידי ״אני לא יודע מה אמת ומה שקר״ המשכתי לענות ופחדתי, פחדתי נורא. היא תפסה את פניי עם שתי ידיה וליטפה לי מעט את הלחי עם אגודלה. ״אני...
