משולש השטן

פרק 1

אני שונאת את הים.
הישרתי את מבטי אל האופק והמתנתי להקלה שאומרים שמגיעה כשמביטים קדימה, אבל גל נוסף של בחילה הכה בי וכמעט שלח אותי מעבר למעקה להצטרף לשחיית בוקר עם הדגים.
אלוהים, אני ממש שונאת את הים. מה אני עושה פה?

סת'.
עיניי נמשכו מייד אל טבעת הכסף שנחה על קמיצתי השמאלית. היא הייתה הכלא שלי. החופש שלי. האוויר לנשימה שלי והאש שחנקה אותי בכל יום מחדש. היא סימלה עבר שהתעקשתי לזכור כשכולם סביבי דחקו בי לשכוח... עד שנשברתי.
אל תחשבי על זה.
צופר האונייה נשמע, הרמתי את מבטי שוב אל האופק, ואל הבחילה שחשתי הצטרף כאב ראש רצחני. לעזאזל, למה הייתי חייבת לבחור בשיט?
כי זה מה שהוא אהב. והטיול הזה בשבילו.
הידקתי את אחיזתי במעקה עד שאצבעותיי הלבינו, ונעצתי את עיניי בשובל הקצף שהאונייה יצרה על המים. לא יכולתי להרשות לעצמי לתת למחשבותיי לנדוד לסת'. היה מוקדם מדי... אולי לנצח יהיה מוקדם מדי.
"מיס?" מבעד לשריקת הרוח באוזניי שמעתי קול פונה אליי. "מיס, את בסדר?"
הנהנתי, מודה על כך שבעל הקול לא יכול לראות את הבעתי. "בסדר גמור."
"הקפטן מבקש שכולם ישובו לחדרים. אנו מתקרבים לסערה ומסוכן להיות בחוץ." סובבתי את ראשי לאחור וראיתי גבר בן גילי. שערו נמשח לאחור בג'ל וסודר בקפדנות, פניו היו נטולות זיפים וחולצת הפולו הלבנה שלבש הייתה נקייה ומגוהצת למשעי. מסודר כל כך. כל כך לא סת'.
"את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל שוב, גבותיו מכווצות מעל עיניו. "את חיוורת."
"מחלת ים." כאב לב. זיכרונות שלא מרפים. "אני אהיה בסדר."
"תרצי שאלווה אותך לחדרך?" הוא פסע לעברי וגופי התקשח. הוא היה איש צוות, רק עשה את עבודתו, אבל בחמש השנים האחרונות לא הנחתי לאף גבר שהוא לא אבא שלי להניח עליי יד. אני של סת', ובכל פעם שגבר אחר ניסה להתקרב אליי הייתה לי הרגשה שאני בוגדת... אף על פי שאי אפשר לבגוד באדם שלא נמצא.
בלעתי את רוקי והנדתי בראשי. הוספתי חיוך קטן כדי שלא יחשוב שאני מטורפת, "אין צורך, אני אכנס עכשיו."
הוא הנהן, לא מודאג מדחייתי, ופנה לעבר משפחה אחרת ששהתה על הסיפון. סובבתי את מבטי אל האופק פעם אחת נוספת ותחושה מוזרה התעוררה בתוכי. משהו לא היה בסדר, אך לא הצלחתי להבין מה.
"מיס." קולו של הגבר נשמע שוב, חסר סבלנות הפעם. בלית ברירה ניתקתי את מבטי מהמים ופניתי להיכנס פנימה.
התחושה המעיקה המשיכה ללוות אותי כשירדתי במדרגות לעבר חדרי, כשפתחתי את הדלת וכשנזרקתי על המיטה. היא לא עזבה אותי כשהבטתי בתמונתו של סת', שעמדה על השידה שלצידה ישנתי, וגם לא כשהתקפלתי לכדור והנחתי לאומללות להטביע אותי רק לשנייה אחת. שתיים. שלוש. עשר.
היא ליוותה אותי כשקמתי מהמיטה שוב, מנסה להתנער מהעול שאני סוחבת על גבי כבר חמש שנים, אך רק כשניגשתי לצוהר שבקיר הבנתי את פִשרה; אם האונייה מתקרבת לסערה, מדוע השמים כחולים?

בלילה חלמתי על סת'.
החלום התחיל בבית הוריי, שבוע לפני החתונה שלנו. ישבתי על כורסת הזמש מלאת הטלאים, שאבי התעקש שאסור לנו לזרוק לעולם, וצפיתי בתוכנית ריאליטי מטופשת. לפתע סת' נכנס והטלוויזיה נשכחה ממוחי. הוא התקרב אליי, פנים שזופות מכוסות זיפים קצרצרים, עיניים ירוקות ושיער שנזקק לתספורת, והצמיד נשיקה רכה לשפתיי.
"אתה חייב להיפטר מהם," הזכרתי לו, חייכתי וליטפתי את זיפיו העוקצניים.
"למה?" הוא דחק אותי הצידה מעט, התיישב והניח את רגליי על ירכיו. "את לא חושבת שמתאים לי המראה הזה?"
גלגלתי את עיניי וכרכתי יד אחת סביב צווארו. "אני פשוט מפחדת שכשהכומר יבקש מאיתנו להקריא את הנדרים שלנו, הוא יפנה אליך בשם צ'ובאקה."
סת' פרץ בצחוק ותחושה חמימה הציפה אותי. לעולם לא יימאס לי מהצחוק שלו. "אולי הוא יפנה אלייך בשם המפלצת מלוך נס, ואז תהיה לנו חתונה מפלצתית."
"אתה קורא לי מפלצת?" יישרתי את גבי ונעצתי בו מבט מתרה.
"אני?" הוא היתמם. "חלילה. שלושים הילדים במסיבה של – "
"שתוק!" הכיתי בחזהו והוא צחקק ותפס את ידי. "הבטחת לא להזכיר את זה!"
"את התחלת," הוא קינטר אותי ואני משכתי בשערו קלות.
"באת לכאן כדי לעצבן אותי?"
"לא הייתי בא לכאן רק כדי לעצבן אותך. בעוד שבוע אוכל לעשות את זה בכל יום מבלי לצאת מהבית בכלל." הוא חייך, אך משהו בחיוכו נראה מעט מאולץ.
"אז למה באת?" הוא השפיל ראשו מעט ואצבעותיו החלו לשחק בטבעת שהוא ענד על קמיצתי לפני שבעה חודשים. הוא התנהג כך רק כשהיה מתוח, בטני התהפכה ועשרות תרחישים שונים הציפו את ראשי במקביל. "סת'?"
"אני צריך לבקש ממך משהו."
"אתה לא משאיר את הזקן הזה."
שפתיו התעקלו מעט, אך החיוך לא הגיע לעיניו. "אני יודע שסיכמנו בלי מסיבות רווקים, אבל בראיין וגרנט קנו כרטיסים להופעה של בילי ג'ואל בפלורידה ו..."
הקלה פעפעה בוורידיי ומצחי נשמט על כתפו. "אני אהרוג אותך!"
"הם קנו את הכרטיסים בהפתעה, לא ידעתי – "
"לא בגלל זה, אידיוט." התיישרתי כדי להביט בו. "בגלל ההקדמה שלך. חשבתי שקרה משהו."
"מה כבר יכול לקרות?"
"לא יודעת..." מלמלתי. "האולם פשט רגל, הקייטרינג החליטו להבריז לנו... המון דברים יכולים לקרות."
"שום דבר מאלה," הוא הטביע נשיקת התנצלות על כף ידי. "מה את אומרת על ההופעה?"
"מתי?"
"בסוף השבוע. נצא בחמישי ונחזור בשבת בבוקר."
מייד הנדתי בראשי לשלילה. "אנחנו מתחתנים ביום ראשון."
"ואני אהיה כאן ביום שבת."
"ואם הטיסה תתעכב?"
"היא לא."
"ואם כן?"
הוא הפסיק לשחק באצבעותיי. "אמילי, את לא רוצה שאסע?"
לא רציתי להיות זו שמגבילה אותו. אחד הדברים שהבטחתי לו עוד בתחילת הקשר היה שלעולם לא אמנע ממנו לעשות משהו שהוא רוצה, והוא בתמורה הבטיח לתמוך בי בכל החלטה בחיי. שנינו עמדנו בהחלטות שלנו... אבל לא יכולתי להתעלם מההרגשה הרעה שהפכה את בטני. "לא עכשיו. לא לבד. אולי אחרי החתונה?"
"אנחנו יוצאים לשיט אחרי החתונה."
"אם נמצא הופעה של בילי ג'ואל באחת מתחנות העגינה, פשוט נישאר שם. זה ירח הדבש שלנו, נוכל לעשות מה שנרצה." שנאתי את זה שהטלתי וטו על משהו שחשוב לו, אבל לא יכולתי להתעלם מההרגשה שלי.
עיניו בחנו את פניי והבעתו התרככה. "אם את רוצה שאישאר בבית אז אישאר."
לעזאזל עם רגשות האשם האלה. "רק עד אחרי החתונה. אני לא רוצה למנוע ממך לעשות משהו שאתה רוצה, אבל יש לי הרגשה... לא יודעת."
"היי, זה בסדר," הוא חפן את פניי והצמיד נשיקה קלילה לשפתיי. כנות בהקה בעיניו וחיוכו שב לבצבץ מבין הזיפים. "בילי ג'ואל נחמד והכול, אבל הוא לא אשתי לעתיד. אני לא צריך לראות הופעה שלו כדי להיות מאושר. אני רק צריך שאת תהיי מאושרת."
אלו היו המילים האחרונות ששמעתי לפני שהתעוררתי, וכשפקחתי את עיניי משקל האבל מעך אותי אל המזרן ורוקן את האוויר מריאותיי. החלום הזה הוא אחד הזיכרונות האחרונים שנותרו לי מסת', רק שבניגוד לחלום, אני הסכמתי שהוא יטוס.
הרצון להיות ארוסה תומכת גבר על ההרגשה הרעה שאפפה אותי, וכשנפרדתי ממנו בשדה התעופה, והבטחתי שאמתין לו שיחזור, לא ידעתי שהמטוס יעבור מעל משולש ברמודה ואצטרך לקיים את הבטחתי חמש שנים. אילו הייתי יודעת הייתי מתעקשת שיישאר. לא הייתי מתעלמת מהתחושה הרעה שלי, וסת' לא היה הופך לחלק נוסף באגדה שילדים מספרים באישון לילה מסביב למדורה. אילו הייתי יודעת, הייתי עכשיו בבית שלנו, אולי עם ילד או שניים, וההפלגה הזו הייתה רק זיכרון מתוק מירח הדבש שיצאנו אליו.
כרוז האונייה הודיע שנגיע לתחנת העגינה הראשונה בעוד עשרים דקות. עמדתי מול המראה שבחדר המקלחת ואספתי את שערי לקוקו גבוה. הבחורה שהביטה בי הייתה בעלת עיניים שקועות, עור חיוור והילה אפלה, שהחיוך הבוהק ביותר בעולם לא יצליח להסתיר. היא לא נראתה במאומה כמו הבחורה חדורת התקווה שחשבה שעתידה ידוע לה... אני לא חושבת שאי פעם היא תשוב להיראות כך.
הוריי תמכו בי בשנתיים הראשונות שלאחר היעלמות המטוס, אך לאחר מכן... טוב, אני מניחה שנמאס להם. הם החלו להתעקש שאצא מהבית, אכיר אנשים, אחזור לחיות, אבל לא הייתי מסוגלת. כל נשימה שנכנסה לריאותיי הייתה תזכורת לכך שסת' לא ינשום יותר לעד, כל שנייה שבה הייתי ערה הייתה שנייה שבה לא הייתי איתו, וכל חלום שהיה לי היה עליו. לא עזרו האיומים שלהם, לא עזרו התחינות, אך כששמעתי את אימא פורצת בבכי לילה אחד בחדרה, הבנתי שהלכתי רחוק מדי.
אז התחלתי להעמיד פנים.
קמתי בבוקר מבלי שהיא תצטרך להעיר אותי, חזרתי לעבוד, יצאתי מדי פעם עם חברים מהעבודה. עשיתי כל מה שמצופה מאדם נורמטיבי לעשות, אף על פי שמבפנים פשוט התפללתי שהכול ייגמר.
חשבתי שהצלחתי לשטות בהוריי בצורה מושלמת, אך אז, לפני שלושה חודשים, הם זימנו אותי לשיחה ואמרו לי שהם לא יכולים לראות אותי כך יותר. אבא הניח מולי את עלון הפרסום של השיט הזה וכרטיס ביקור של פסיכולוגית ואמר לי שאני צריכה לבחור; או שאסגור מעגל לבד, או שאתחיל טיפול אצל פסיכולוגית שתעזור לי לעשות את זה.
בחרתי בשיט. מובן שבחרתי בשיט. זה היה אמור להיות הטיול של סת' ושלי, והוריי חשבו שיעזור לי לבקר במקומות שתכננו לבקר בהם יחד – ולהיפרד. אני יודעת שהם מצפים שכשאחזור הביתה אסיר את הטבעת ואנעל את השנים הטובות ביותר בחיי בקופסה נידחת במעמקי הזיכרון, אבל אין לי שום כוונה לעשות זאת. פשוט אצטרך ללמוד להעמיד פנים טוב יותר. מתחתי את שפתיי לחיוך רחב יותר עד שלחיי איימו להתבקע והנדתי בראשי. נראיתי מטורפת. הרגשתי מטורפת. לולא הוריי, שפחדו מעצב יותר מטירוף, לא הייתי מאמצת את המסכה הזו.