קמילה
הגעתי הביתה והתיישבתי בחוסר כוח על המיטה.
הסתכלתי על חדרי המבולגן ועצמתי את עיניי בייאוש.
הלוואי שהוא היה מסתדר מעצמו. שיום אחד הייתי מגיעה הביתה ורואה חדר מסודר, מצליחה לראות רצפה או רהיטים.
כשהבנתי שזה רק פנטזיה שלי החלטתי לקום ולהתחיל לסדר אותו, כי אם אין אני לי מי לי?
שעתיים שלמות בהן סידרתי את החדר , כיבסתי את הכביסה שהייתה לי, שטפתי את הכלים המלוכלכים שישבו לי ימים על גבי ימים בחדר, סידרתי את הארון בגדים , החלפתי מצעים, ומיינתי את כל האיפור שלי. כשסיימתי, החלפתי לפיג׳מה, הורדתי את האיפור ומרחתי קרם פנים.
החלטתי לנוח כמה דקות, נשכבתי על המיטה, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
קמתי לשמע דפיקות חזקות בדלת, הסתכלתי בטלפון שהיה זרוק ליד ראשי והייתי בהלם, הכמה דקות של השינה עברו מלפני כמה שעות טובות.
השעה אחד בלילה.
אני מסריחה ולא הספקתי אפילו להתקלח.
כשדפקו שוב בדלת, הנחתי שזה די חשוב.
״מי זה ומה כל כך חשוב שאתה עוד שנייה שובר את הדלת עם הדפיקות שלך?״ צעקתי ופתחתי את הדלת בעצבים.
״היי קמילה״
״אדון לאונרדו, מה לעזאזל אתה עושה לי בבית בשעה אחד בלילה? תתחפף מפה״ אמרתי וסגרתי עליו את הדלת.
כשהדלת הייתה סגורה שמעתי את קולו מבעד לדלת.
״אם את לא פותחת לי אני אפטר אותך״ באותה המהירות שסגרתי את הדלת גם פתחתי אותה.
״מה אתה צריך?״ אמרתי באנחת ייאוש.
״אני שמח ששאלת, אני צריך שתתקשרי לרפאל״
״ומי זה רפאל?״
״אוי נכון, תביאי לי את הטלפון שלך, אני מכניס אותו לאנשי הקשר שלך״
״אין צורך, רק תעשה חיוג מהיר״
״מה שתגידי״ הוא אמר וכשסיים להקיש מספרים, דחף לי את הטלפון לאוזן.
״הלו, מי זה?״ שמעתי קול צרוד כאילו קם משינה.
זה פסיכי, אבל הוא נשמע חתיך.
היי.. אמממ.. אני... אממממ..״ גמגמתי. מה אני אמורה לענות לו?
״תגמגמי יותר ברור ילדה... מי את?״
״מה הוא אומר?״ לאונרדו שאל אותי.
״הוא שואל מי אני״ עניתי לו כשרפאל עדיין על הקו.
״תגידי לו שלאונרדו צריך אותו״
״קוראים לי קמילה, ולאונרדו צריך אותך, הוא כאן אצלי והוא שיכור״ הוספתי כמה דברים שלא אמר.
״את קוראת לקאפו בשמו קמילה?״ הוא שאל בקול קשה.
״כן״
״את אמיצה״
״אני נורמלית״
״לאן לבוא?״
״אשלח לך את המיקום בווצאפ, רק תן לי שנייה להוסיף אותך לאנשי קשר״
״אני מחכה״ הוא אמר בסבלנות.
קראתי לו ׳רפאל החתיך׳, קוראים לו רפאל, והוא נשמע חתיך.
לאחר ששלחתי לו את המיקום וידאתי שהגיעה אליו ההודעה, כשניתקתי את השיחה הושבתי את לאונרדו שעמד כל הזמן הזה בכניסה על הספה והלכתי למטבח להביא כדור ומים.
כשחזרתי, מצאתי אותו רדום.
הוא רציני?
נאנחתי והפנתי לו גב, יושבת בכיסא שנמצא בפינת האוכל.
עברה כבר כמעט שעה ולא הבנתי למה רפאל כל כך מתעכב.
לאונרדו הספיק לקום בזמן הזה ולחפור לי.
השינה והמים עזרו לו עם האלכוהול והכדור שביקש עזר לו לכאבי הראש שהיו לו.
לא הבנתי למה הוא בא לבית שלי...
בכללי, איך הוא יודע איפה אני גרה?
אחרי כמה דקות של מחשבות אם לשאול או לא, החלטתי לשאול.
״לאונרדו תגיד, איך ידעת לאן להגיע?... זאת אומרת, איך ידעת מה הכתובת שלי, איפה אני גרה?״
״אני הבוס שלך, כתוב את זה במסמכים שהגשת בתחילת העבודה שלך אצלי״ הוא אמר ונזכרתי ביום הזה.
שפכתי עליו קפה ביום הראשון בעבודה, גיליתי שהוא הבוס שלי, התנצלתי הרבה והייתי בטוחה שאני אהיה בלי עבודה.
למזלי, הוא סלח וקיבל אותי לעבודה כבר באותו היום.
״תתקשרי אליו, הוא היה אמור להגיע, הוא נוסע כמו פסיכופט אז גם אם הדרך היא עשרים דקות, איתו זה עשר״ הוא אמר בגיחוך ואני חייגתי אליו.
״קמילה, אני צריך שהוא ישאר אצלך, רק הלילה, אני מחר בא לקחת אותו, מבטיח, תמסרי לו לילה טוב.. ביי.״ הוא אמר ולא נתן לי להשחיל מילה, פשוט ניתק.
״איך באת לכאן?״ שאלתי בהתעניינות.
״הגעתי מהמועדון הקרוב״
״ברגל?״
״כן״
״ואיך הגעת למועדון?״
״עם הרכב שלי, ולפני שתשאלי, לא תכננתי להשתכר״
״טוב, השעה שתיים בלילה, אני לא מתכוונת להסיע אותך חזרה למועדון, תישן הלילה בסלון ותלך בבוקר״ עניתי בעייפות, אמצע הלילה ואני מוצאת את עצמי מסבירה לבוס שלי שהוא צריך לישון בסלון ביתי.
״אני לא ישן בסלון. אין לך עוד חדר שינה?״
״לא כולם עשירים כמוך אדון קאפו״
״אז אני אשן איתך״ פחחחח, בחלומות שלך אדון לאונרדו.
״אתה ממש לא ישן איתי״
״למה?״ הוא שאל והרים את גבותיו בשאלה.
״כי אנחנו לא מכירים״ עניתי בפשטות.
״את קמילה, אני לאונרדו, מספיק מכירים בשבילך?״ נשמעה ציניות בקולו.
״מצחיק מאוד״
״קמילה, אני לא נוהג לבקש דברים, אז בבקשה ממך אל תתני לי לתת לך פקודה״
״זה לא מעניין אותי מה אתה נוהג לעשות ומה לא, זה הבית שלי ואני ארגיש כאן בנוח, אני ממש לא מתכוונת לישון עם הבוס שלי באותה המיטה״ אמרתי את המובן מאליו.
״אני לא אגע בך״
״זה לא קשור״
״קמילה, אני לא רוצה שתרגישי לא בנוח בבית שלך אבל הספה קטנה לי מידי, אני לא יכול לישון עליה״
״זאת ספה, מה קטן בה?״
״את יודעת שאני רחב וגבוה, ישנתי בספה הזאת בקושי חצי שעה ונפלתי ממנה עשר פעמים לפחות, תני לי לישון איתך, לא יהיה מגע, לא יהיה דיבור, כלום, בבקשה?״ הוא אמר את מה שהיה ברור.
״בסדר, רק כי אני מבינה שאתה באמת לא יכול לישון פה, ואם תיגע בי, לא אהסס לבעוט לך בביצים״ איימתי.
״מקובל״ הוא הרים ידיים כחף מפשע.
אוהבת❤️
