חורבן האולימפוס

היום בו כמעט מתתי.

קולד:

הדם היה ספוג בחולצה שלי, יכולתי להרגיש את הטפרים של המפלץ ננעצים בחזי, מרטשים את האברים שלי.

הנער עם החרב הזוהרת קפץ על היצור, מצליף בו עם החרב.
היצור קרס לידי, הופך לאפר לפני שהוא נוגע בקרקע.

הוא הסתובב לעבר שלושת היצורים האחרים, לשלושתם היו גוף אנושי, אבל טפרים וראש של אדם, קובולדים הוא קרא להם? לא ממש הפריע לי, הייתי עסוק בלמות.

"תחזיק מעמד!" צעק לי הנער, עיניו הכחולות-ירוקות היו מודאגות.

הוא אידיוט? חשבתי בערפול, מה אני אמור לעשות במצב שלי.

הרגשתי איך כוחי אוזל, וראייתי מחשיכה, הנער גרם לפיצוץ של ברז כיבוי אש, ופגע בגל מים במפלצות.

קיוויתי שלא יזדקקו לברז הזה עד שהוא יתוקן.

כבר לא יכולתי לראות יותר, "אני רוצה לישון," חשבתי.

עצמתי את עיניי, ומתתי.

. . . . . . . . . . . .

לפני 7 שעות.

קולד דארקר, שהוא אני.
קם מוקדם באותו יום, עדיין חצי ישן, החלום של עצמו מת לא היה ממש כיף.

הוא הביט בשעון שלו.

7 בבוקר.

הוא התהפך וניסה לחזור לישון.

לאחר כמה דקות הוא התייאש וקם רוטן לעצמו.

הבטתי בעצמי במראה בזמן שצחצח שיניים, שיערי היה חום בהיר ועיניי היו אדומות צהובות, כמו להבה.

"קולד! כדאי שתקום או תאחר ללימודים!" נשמעה צעקה מאימי מלמטה, קולו של צחוק עלו גם מאחותי הקטנה.

סיימתי לצחצח את שיניי בזריזות והחלפתי בגדים, חולצה חומה ומכנס שחור.

לבשתי גם נעליים שחורות, לקחתי את תיק בית הספר שלי ויצא מהחדר שלו בשביל כמעט לההרג.

מכונית צעצוע, נעה במהירות המתחרה במהירות של קליע, עפה ליד אוזני, מתנפצת מאחוריי יוצר סדק קטן בטיח.

"אמה! כמעט נהרגתי!" צעקתי על אחותי הקטנה בהלם.

היא רצה אלי ברגליה הקטנות בנות השש, מחזיקה עוד מהנשקים הקטלניים כמו האחד שכמעט הרג אותי
"בוקר טוב!" היא חייכה בקול צייצני, "איך הבוקר שלך?"

הסתובבתי לאחור אל הסדק בקיר שהמוח שלי היה יכול להיות שם במקום, "לא מוצלח כרגע." עניתי.

אימה שלי נכנסה לסלון מהמטבח, מגבת על כתפה.

אימה שלי הייתה בעלת שיער חום כמוני, ועיניים חומות.
והיא תמיד עבדה, אם זה בלנקות את הבית, העבודה שלה בתור מלצרית, או פשוט בספר שהיא מנסה לכתוב, אבל כל פעם ששאלתי אותה אם היא צריכה משהו, היא תמיד חייכה ואמרה שהיא בסדר, והיא מאושרת כמו שהיא.