חורבן האולימפוס

כיף להיות בטרטרוס

קולד:

התעוררתי כבול בשרשראות על אבן, כנראה איבדתי הכרה או משהו, הגיוני בהתחשב שכל מולקולה בגופי התאדתה מול מתקפה של הברק הראשון של זיזי.

המקום היה אדמה עשויה זכוכית שבורה, השרשראות שכבלו אותי היו שחורות וקרות.

משכתי בהן כמה פעמים, הן השמיעו קולות רשרוש אבל לא נשברו כמו שרציתי, חוצפנים.

"זה קרח סטיגאי, זה לא ישבר כל עוד אני כאן." נשמע קול, הסתובבתי, האדי עמד לידי, הוא החזיק את קצה השרשרת, "החלטנו להשאיר אותך בטרטרוס, כאן הנשמה שלך תהרס ואתה תעלם."

"וואו תודה האדי," רטנתי לעברו בכעס, לא סלחתי לו על מה שהוא היה חלק ממנו.

האדס קם לעברי וסטר לי בכוח, נפלתי על הרצפה מהמכה, המשכתי להביט בו בכעס "אתה חוצפן במיוחד בן הסטיה."

הוא קלט את הכפפה שלי, "מה זה? נשק מהסטיה?"

"אל תיגע בזה," נבחתי עליו.

האדס הרים את ידי, וניסה לקלף את הכפפה.

"אח!" האדס עזב אותי והביט בידו, כוויה אדומה ומעלה עשן הייתה בנקודה בה הוא נגע בכפפה.

צחקתי לו בפרצוף.

הוא הביט בי בכעס ונעלם משם.

קמתי, השרשראות שקשרו אותי נעלמו ברגע שהוא הלך, כנראה החום פה המיס אותן, זכרתי שיש להם את המילה קרח בשם, כנראה כל עוד האדס היה פה הן נשארו שלמות.

הבטתי מסביבי, אני צריך לצאת מפה חשבתי.

. . . . . . .

לא הייתי קרוב ללצאת מפה, ההפך כנראה.

הייתי עייף, כאב לי והרגשתי רצון עז לבכות... אבל אני לא אבכה, האלים בטח צופים בי ומהמרים מתי אני אמות, בטח ארס הימר שאני אבכה או משהו, ובכן... חבל מאוד ארס!

הבנתי שהמחשבות שלי לא הגיוניות, הייתי עייף מכדי לחשוב, והחום במקום לא עזר לי.
זכרתי במעומעם מי אש או משהו, הם היו מרפאים? גרובר לא ממש הסביר טוב הכל.

המקום נראה אותו דבר הכל, חול זכוכית, חם וריק, הרים של כלום.

אחרי כמה זמן התחלתי לשמוע קולות סביבי, צחקוקים וצעדים.

"אממ, שלום?" קראתי, ואז קיללתי את עצמי, מי יודע מה יש פה, והדבר היחיד שיש לי זה כפפה שעושה כוויות בתור אבטחה.

מאחד האבנים יצאה נערה... היה לה שיער בוער?

"אממ השיער שלך בוער?" שאלתי.

הנערה נשפה, "לפחות לא דיברת על הרגל."

"איזו רג-" נעצרתי, היה לה רגל חמור אחת ורגל מכנית אחת, "לא משנה."

עורה היה לבן ועיניה אדומות, היה לה גם ניבים כמו של ערפדה.

"אמממ היי, אני קולד... איך אני יוצא מפה?" שאלתי.