חורבן האולימפוס

היום בו מתתי

פרסי הסביר לי קצת יותר, וקצר יותר מגרובר.
בזמן שגרובר אסף חפצים, פרסי סיפר לי על מחנה החצויים.
"אם תלך איתנו לשם, המפלצות לא יוכלו לרדוף אחריך," הוא אמר.

הנהנתי ואז לאחר כמה דקות בהם עיקלתי הכל, קלטתי משהו בעייתי.

"אמממ, פרסי?" אמרתי, "אני לא חושב שאני חצוי."

פרסי הביט בי בשאלה, "לפי גרובר, יש לך ריח של חצוי, מפלצות רודפות אחריך, וחלמת חלום מסוכן... אתה חצוי."

הנהנתי, "זה נכון, אבל... אין לי הורה אלוהי."

פרסי וגרובר הסתכלו זה על זה.

פרסי:"אמרת שהוא גר עם אמא שלו,"
גרובר:"הוא אמר לי שאבא שלו לא בסביבה כבר מזמן."

"זה נכון," אמרתי להם, "אבא שלי נסע לחודש של נסיעת עסקים."

פרסי חשב רגע, "יום אמצע החורף קרוב, יכול להיות שאבא שלך היה קרוב אליך וככה מפלצות לא התקרבו אליך, אמרת שלמדת בבית במשך הזמן הזה?"

הנהנתי, "זה השנה הראשונה שלי בלימודים בבית ספר ולא במקוון."

פרסי הנהן, "אז כנראה שאבא שלך הוא אל בתחפושת, אבל אף אחד מהאלים לא נשמע כמו מישהו שידאג לבן שלו כל כך עד כדי כך שהוא ישמור עליו בעצמו."

גרובר הנהן "נשאל את כירון במחנה, עכשיו כדאי שנזוז."

"רגע," קראתי, "מה עם אמא שלי? ואחותי?"

פרסי הרים את ידו, "אתה מסוכן מאוד כרגע, אחותך בגיל קטן מכדי שידעו אם יש לה כוח, ככה שהיא בטוחה, אז אם תשאר שם, הסיכוי שמפלצות ימצאו אותם יגדל, אנחנו נסביר לאמא שלך, אם כי יש מצב שהיא כבר יודעת."

נאנחתי, "אוקיי, בואו נלך."

פרסי חיפש בכיסיו "אממ גרובר? יש לך דרכמת זהב... נכון?"

גרובר נענע בראשו לשלילה, "לא, הנחתי שלך יש."

פרסי נאנח, הוא שלף עט כדורי, "נראה שנאלץ להלחם את דרכנו," אמר. הוא הסתובב אלי, "תשאר מאחורי, אוליי הם יתבלבלו בנינו בגלל ששנינו חצויים חזקים, ולי יש נשק."

הבטתי בעט הכדורי שלו, "בטח...."

יצאנו מהסמטה והתחלנו לרוץ, "נלך למזח!" קרא פרסי, "משם אני אוכל להביא אותנו בבטחה למחנה!"

תוך כדי הריצה, התחלנו לשמוע יללות.

"הפאניקה נגמרה," אמר גרובר בפחד, "הם באים."

פרסי שלף את הפקק של העט, ובמקום העט, הופיע החרב הזוהרת מהחלום שלי.

"וואו," אמרתי, "גם אני אקבל כזה."

פרסי חייך קצרות והמשכנו לרוץ, בפניה ימינה קפץ עלינו אחד מהקובולדים, אבל פרסי שיסף אותו ממותניו והוא הפך לאפר מייד.