קמתי בבוקר בהרגשה מוזרה. כאילו אני לא בחדרי. התבוננתי סביבי וראיתי שאני בחדר זר. "איפה אני?" שאלתי בלחישה עדיין מתבוננת בחדר הזר שאני נמצאת בו. קמתי מהמיטה שבחדר שלא זיהיתי והלכתי לדלת. בדיוק שעמדתי לפתוח את הדלת, מישהו פתח אותה במקומי. הוא היה דומה לילד שהכה אותי בבית ספר. "מי אתה?" שאלתי אותו למרות שאני יודעת מי הוא. "מה אני עושה כאן?" שאלתי שנית. "תענה לי!" דרשתי לדעת. "אני חושב דווקא שאת יודעת מה את עושה פה." אמר בקול שקט ובפנים חתומים. "את זאת שהרבצת לאחי הקטן. אבל נעזוב את זה אוקי?" אמר ובלי לחכות לתשובה הוא הוסיף, "בזמן שהרבצתי לך שמתי לב לצוואר עם החבורות. רציתי לדעת מאיפה הן." אמר בקול מסוקרן. הוא נגע בלחיי באצבעותיו הקרות ושאל שנית "מאיפה כל החבורות האלו?" "אה.." התלבטתי מה להגיד לו,"למה אתה רוצה לדעת?" "כדאי שאוכל לפוצץ למי שמכה אותך את צורה." הודיע "אה ואני לא יודע אם הזכרתי את זה אבל.." אמר "השם שלי הוא לוקאס. שם יפה לא?" הוסיף בנימה רגועה, הסתובב סביבי ולחש לי באוזן "עכשיו נגיע לעיניין." אמר בקול פלרטטני "אני אשמח להיות חבר שלך." אמר והוסיף "את יפה."
"ולמה אתה חושב שאני ארצה להיות חברה שלך?" אמרתי במורת רוח ותוך כדי התרחקתי ממנו. "כי אני חושב שאת רוצה להישאר כאן. אחרת את היית מנסה לברוח." המבט של לוקאס והקול שלו היה נשמע רגוע. איך הוא רגוע כל כך? "אה.." התלבטתי מה להגיד. "קודם כל, אולי תגיד לי מי אתה? ולמה חטפת אותי? ולמה בשם אלוהים הרבצת לי ועכשיו אתה נחמד אליי? שינית את דעתך? מה נסגר איתך?" שאלתי והתקתי את מבטי אליו. "וואו, זה הרבה שאלות." אמר ומיד אחר כך עניתי בכעס "תפסיק להתחכם! פשוט תענה לי על השאלות, כי הסבלנות שלי עומדת להיגמר ואתה לא רוצה לדעת איך אני מתנהגת שאני לא נחמדה!" הבטתי בעיניים שלו במבט רצחני. "בסדר, בסדר, אני אענה לך על השאלות." אמר לוקאס והרים ידיים בכניעה, "רק אה..." נשמע שהוא מתלבט מה להגיד. "את יכולה לשבת רגע על המיטה ואני אביא לך משהו לאכול."
"טוב, אז עכשיו שאת אכלת, את יכולה עכשיו לספר לי מי עשה לך את זה?" שאל לוקאס והצביע על החבורות שעל פניי ועל צווארי. הבטתי בו במבט מבולבל. "לא הבנתי?" אמרתי בקול מבולבל ואז הוספתי במבט זועף. "למה אתה מתנהג ככה?"
"מתנהג איך?" שאל.
אחרי שתיקה קצרה אמרתי, "אתה מרביץ לי ואז אתה נחמד אליי?" הוספתי בזעם, "מה קורה כאן?" הוא הביט בי במבט מסוקרן. הייתי בטוחה שראיתי עצב בעיניו השחורות. "פשוט אני...." התחיל לומר וקולו נשמע מצער, "ראיתי מה שאבא שלך עשה לך אתמול... ואני דיי בטוח שזה בגלל שהרמת על אחי יד. ואני ממש מצתער שהגבתי ככה." הופתעתי. מאוד הופתעתי. אחרי שתיקה קצרה הוא הוסיף, "אז איך פתאום גילית מה הוא עשה לאחותי?" "פשוט מאוד," אמר בפשטות "הוא אמר לי." פערתי פה. "הוא אמר לך?" "כן, הוא אמר לי. ואני ממש מצתער על שהוא ואחותך עבדו עלייך." אמר בטון מרגיע ותסכול נשמע מקולו. "זה בסדר.." עניתי בנימה מרגיעה ושמתי יד מלטפת על הירך שלו, "הכל בסדר, אל תרגיש אשם." הוא חייך והסמיק בורוד עז. "אתה מסמיק?" שאלתי וזקרתי גבה. "לא." הכחיש. "אל תכחיש." התגרתי. יש מצב שהוא התאהב בי. וואו. זה חדש. זה אף פעם לא קרה לי שהאויב שלי התאהב בי. "אני לא מסמיק!" צעק בנימה מכחישה והוא הסמיק עוד יותר. חייכתי. "אתה יודע, זה בסדר אם אתה מרגיש משהו כלפיי." הודעתי לו. "אומנם, זה אף פעם לא קרה לי, שהאויב שלי התאהב בי, אבל זה בסדר לגמרי."
"כן?" אמר והתיישב לידי במיטה. השפלתי מבט והנהנתי. "אוקי." אמר לאיטו והניח את שפתיו על שפתיי. הופתעתי. מאוד הופתעתי. "וואו! זה... וואו." אמרתי לאיטי.
שפתיו התחכחו בשפתיי. ולשונו שיחקה עם לשוני וליקק אותה. הרגשתי חמימות על עורי ברגע שהניח את ידו הגדולה והרכה בין הסנטר ללחי ועם ידו השניה הוא החזיק את האגן שלי. ידו הייתה קרה וחמימה בו-זמנית. אחרי כמה זמן הוא הוריד את ידו אל הרגל שלי והרים אותו אל חיכו. וכך עשה גם לרגל השנייה שלי. "אני ממש מצטער על המפגש שהפגיש בנינו." אמר בנימה עצובה, מבטו השקיף עצבות. "פשוט רק אחרי כמה שעות שהרבצתי לך, הבנתי שעשיתי משהו לא בסדר." אמר. עמדתי לפתוח את פי להגיד אבל לוקאס שם את שתי אצבעותיו על שפתיי וסימן לי להיות בשקט. "ואז ישר בחיפזון לפני שהגעתי הביתה, רצתי לבית שלך. כדי להתנצל. אז ראיתי אותך בידיו של אבא שלך, ושאת עוד שנייה נחנקת." אמר והוסיף בקול מתוסכל עוד יותר, "הייתי צריך להכניס פנימה ולעזור לך, אבל... לא יודעת למה לא עשיתי את זה. אולי כי פחדתי." "פחדת?" אמרתי בקול מבולבל. "ממה?" אחרי שתיקה קצרה הוא ענה, "שהוא ירביץ לי.." הוא השפיל את מבטו, "שאולי לא תאמיני לי שבאתי להתנצל." "למה שלא האמין לך?" אמרתי ואחרי שתיקה קצרה הוא אמר, "לא יודע."
שאני עדיין על חיכו של לוקאס השפלתי את מבטי בעצבות. "אז אתה אומר בעצם שיכולת להציל אותי ולא עשית את זה כי פחדת?" קולי עלה על לחישה אבל נראה שבכל זאת לוקאס שמע אותי. "טוב, כן.. פחדתי. ואני ממש מצטער, אני הייתי צריך לבוא ולהציל אותך!" צעק ודמעות מילאו את עיניו. "זה בסדר." הרגעתי אותו. "אני מבינה." "באמת?" אמר ומיד אחר כך עניתי "ברור!" אמרתי במובן מאליו. "בכל מה שקשור לפחד אני מבינה." חייכתי אליו. לןקאס חיבק אותי והידק אותי אל חזהו. "אני אוהב אותך." אמר לי. "גם..." ניסיתי להגיד. הרגשתי שפניי מאדימות. "גם.. אני א-אותך." "את חמודה שאת מסמיקה." חייכתי בפנים אדומות מדבריו וחיבקתי אותו.
YOU ARE READING
לחיות בין השורות
Teen Fiction*הספר לא גמור* משפחה אחת. ילדה אחת שנפגעה. ילדה אחת שהיא בסך הכל רוצה קצת אהבה. לונה וודס היא ילדה שהעולם לא פסע עליה, אבל יום אחד הכל משתנה. אבא של לונה נעצר על ידי המשטרה. היא פוגשת את לוקאס, נער יפה תואר עם שיער חום שטני ועיינים כחולות שאפשר לשקו...
