לחיות בין השורות

פרק 17: השריפה

התעוררתי לריח עשן סמיך.
עיניי צרבו מהכאב.
השתעלתי כמו לא יודעת מה.
העשן הסמיך סגר עליי.
"הצילו!" צעקתי חזק אך אף אחד לא שמע.
זהו זה, חיי נגמרו.
קמתי מהמיטה נסיתי לפלס את דרכי החוצה מהחדר.
לפתע, שמעתי בכי חזק וצומרני אך מוכר.
זה היה הבכי של היילי.
"שיט." אמרתי בעוד שאני משתעלת. "אני חייבת ללכת להציל אותה."
"לונה!" צעקו סאן ולוקאס כאחד ורצו אליי. ראיתי שהיילי הייתה בידיים של סאן. "אוי תודה לאל שהיא בסדר." אמרתי מלאת הקלה. "היא בסדר אבל בואי נצא מכאן. העשן סוגר עלינו!" אמר סאן בקול רם.
פתאום, נשימתי הפכה להיות שטחית ומהירה. בקושי הצלחתי לנשום בגלל העשן הסמיך והשחור.
"לונה!" צעק לוקאס בעוד שהוא מתקדם לעברי והחזיק אותי במותניים כדי שאני לא הפול. "בואי." אמר לוקאס ועשה לסאן סימן לבוא אחריו. "נוציא אותך מכאן."
סאן החזיק ביד של היילי ואחרי כמה זמן היילי הייתה כבר בידיים שלו כדי שנצא מהר יותר. "הנה הכניסה!" צעק סאן בהקלה. חייכתי חיוך מאולץ אך שמח.
"תודה לאל." אמרתי בקול חרישי.
סאן והיילי יצאו מהבית. "בואו!" צעק לעברנו.
"אנחנו באים!" צעק לעבר סאן.
"בואי." לחש.
לפתע, שהיינו כבר כמה סנטימטרים ספורים מהדלת כניסה, קרש מלא באש עמד ליפול מהגג. "תלך." אמרתי בלחש וניסיתי לא להיחנק מהאש.
"מה?" אמר מופתע.
"תלך. אני יהיה בסדר." אמרתי בעוד שאני מנסה לא להיחנק.
ראיתי שהקרש עמד ליפול ולחסום את היציאה מהבית אז פשוט דחפתי אותו אל מחוץ לבית. "אני מצטערת." צעקתי כמה שאני יכולה.
"מה את עושה?!" צעק אליי ודמעה עמדה לזלוג על פניו.
בדיוק שלוקאס הגיע לחזית הבית, הקרש מלא האש נפל על הרצפה וחסמה את היציאה בדיוק שראייתי הופכת למטושטשת הבחנתי מבעד לקרש שעלה באש הבחנתי בסאן שהתקשר לכבאים ולאמבולנס. זה הדבר האחרון שאני רואה לפני שהתעלפתי.
.
.
.
.
התעוררתי לקול הרופא שאמר, "היא תהיה בסדר, היא רק נשמה קצת עשן, אבל היא תהיה בסדר."
"אוי תודה לאל." אמר סאן ויכולתי לשמוע הקלה בקולו.
ראייתי הייתה מעורפלת אז יכולתי רק להבחין קצת באינפוזיה שמחובר למפרק זרועי.
מצמצתי כמה פעם לפני שעיניי נפקחו לגמרי. "לונה!" צעקו סאן ולוקאס כאחד. "התעוררת!" הם רצו לכיווני והתנפלו עליי בחיבוק.
"מה קרה?" שאלתי מיד אחרי שהם התרחקו ממני.
"את לא זוכרת?" שאל לוקאס וסאן תקע את מרפקו בצלעותיו של לוקאס ואמר, "ברור שלא, היא עברה טראומה!"
"סליחה." התנצל לוקאס והביט בחלון שבחדר אשפוז.
"הכל טוב," הרגעתי אותו ואז הפניתי את מבטי אל סאן. "אבל אתה יכול להגיד לי מה קרה? למה אני בבית חולים? ולמה יש לי אנפוזיה על הזרוע שלי?"
סאן התלבט לרגע מה להגיד ולבסוף הוא ענה, "נכון שהיה לנו שריפה בבית?" שאל ולפני שהספקתי לענות הוא המשיך לדבר, "אז בעצם את הגעת לפה כי קרש שבער באש נפל בכניסה." סאן הפסיק לדבר לרגע אחד. -נראה שסאן מעכל את כל מה שקרה - ואז שב לדבר, " את הצלת את לוקאס."
הנחתי את ידי על כתפיו של אחי, משכתי אותו אליי וחיבקתי אותו.
"טוב, אני צריך לזוז כי אני עוד צריך למצוא בית שנוכל לגור בו."
"אולי תגורו אצלי ואצל בריטני?" לוקאס הציע.
בריטני ולוקאס היו אחים.
שהייתי קטנה שבאתי לבריטני, לא הכרתי עדיין את לוקאס. וגם שהייתי אצלה לא ראיתי אותו. כנראה שהוא היה בחדר שלו או אצל חברים שלו וואטאבר.
"כן!" בריטני קפצה בהתרגשות.
"רגע, מתי באת?" שאלתי בגיחוך קל לא מבינה מאיפה היא צצה.
"לפני כמה דקות." אמרה בריטני, "סאן אמר לי שאת בבית חולים אז עליתי על אוטובוס לבית החולים וניסיתי להגיע כמה שיותר מהר."
"אה, אוקי." אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ בעוד שאני מעבירה את ידי בשיער. "לא שמתי לב שבאת."
בריטני צחקקה קצת ואז ענתה, "אז טוב ששמת לב באמת." בריטני עשתה פרצוף חמוץ ומיד אחר כך התפקעה מצחוק. הצחוק שלה כל כך מדבק שגם אני, סאן ולוקאס התחלנו לצחוק.
"מתי הולכים הביתה?" שאלה היילי ומשכה בחולצה של סאן. איזו נמוכה. טוב היא רק בת 8 אז זה הגיוני בסך הכל. "אני ממש עייפה."
סאן הסתכל עליה הדאגה והרים אותה על הידיים שלו. "תכף נלך הביתה, היילי." אמר בקול מרגיע ומנחם, "את יכולה בינתיים להניח עליי ראש."
"אז מתי את משתחררת מהבית חולים?" שאלה בריטני.
"עוד שבוע וחצי כזה." אמרתי לה בפשטות.
"אה." אמרה. "את רוצה שאני אשאר לישון איתך? שיהיה לך מישהו לדבר איתו ושיעזור לך?" שאלה בריטני בטון רגוע אך עדיין אפשר לשמוע דאגה בקולה.
"אני אשאר איתה, בריטי." אמר לוקאס לבריטני. איזה שם חיבה מוזר. שמתי את ידי על הפה כדי לא להראות לבריטני שאני צוחקת עליה. "אמרתי לך לא לקרוא לי ככה!" צעקה בטון חלק ללוקאס וסטרה לו בפנים.
לוקאס גיחך ואמר, "בריטי."
"אתה בכוונה רוצה לעצבן אותי?!" צעקה בריטני וסטרה שנית ללוקאס.
"אולי." אמר לוקאס בטון מתחכם.
בריטני פלטה אנחה כבדה ואמרה, "טוב, אז אם אתה נשאר עם לונה אני אלך עם סאן ועם היילי לבית שלנו. - לבית של לוקאס ובריטני -
.
.
.
.
נקודת המבט שלי בריטני
הגעתי הביתה עם סאן והיילי - אחותה של חברתי הטובה לונה - שנרדמה על הידיים שלו. הרגשתי את לבי דופקים ברמה מטורפת ולא הבנתי למה.
פתחתי את הדלת ואמרתי, "תעלה למעלה במדרגות, תפנה שמאלה ואז תספור 4 חדרים עד שאתה מגיע לחדר שלי, ואז שים את היילי על המיטה הורודה שמצד שמאל בחדר שלי." אמרתי, "זאת הייתה המיטה של אחותי הקטנה, אבל היא כבר לא גרה איתנו. היא גרה אצל אבא שלי."
ההורים שלי התגרשו לפני שלוש שנים. אני ולוקאס הלכנו עם אמא ואחותי הקטנה, אמה, הלכה עם אבא.
"את בסדר?" שאל סאן שראה שאני משפילה את מבטי ומוחת את הדמעות הבוגדניות שזלגו על פניי.
"כן, כן, ברור." אמרתי למרות שלא הייתי בסדר. אני לא אוהבת להרגיש שמרחמים עליי. ויותר מזה ץ, אני לא אוהבת להרגיש חסרת אונים.
"אוקי.." אמר סאן ועלה ללמעלה.
.
.
.
.
אחרי כמה זמן החלטתי גם לעלות במדרגות אל חדרי.
שהגעתי לחדר שלי פתחתי את הדלת, וסאן ישב על המיטה שלי, בוהה בתקרת החדר.
"היי." אמר שכאשר שם לב אליי.
"היי." השבתי לו.
"אז.." התלבט מה להגיד..
"למה בכית קודם?" שאל בטון מודאג.
אלוהים! איך הוא יודע שבכיתי?! הוא יודע הכל נשבעת!
"איך אתה יודע שבכיתי?" שאלתי את השאלה שסיקרנה אותי.
"רואים את זה על הפרצוף שלך. זה נראה שהרגע בכית." אמר סאן.
"אה.." השבתי, פלטתי אנחה קלה וישבתי לצידו של סאן.
"סליחה.." אמרתי.
"למה את מתנצלת?" שאל וזקר גבה.
"שאני בוכה. אני לא יודעת מה עובר עליי."
"אל תתנצלי." אמר והביט בעיניי. "אף פעם אל תתנצלי על משהו שאת לא יכולה לשלוט בו." חייכתי למשמע דבריו.
אחרי כמה זמן של שתיקה מעיקה, סאן התחיל להגיד, "את יודעת משהו? אני חושב שזאת פעם ראשונה שאני מרגיש ככה לבת."אמר והסמיק מעט.
"הרגשת איך?" שאלתי למרות שאני מבינה מה הוא הולך להגיד.
"שהרגשתי שהלב שלי דופק ככה שאני ליד בת. ואני חושב שאני יודע למה אני מרגיש שהלב שלי דופק מהר." אמר והניח את אגודלו על סנטרי. הסמקתי באדום עז.

"תתרחקי ממנו!" הזהיר המוח שלי.
"תעשי מה שבלב שלך" אמר הלב שלי.
"רק תיזהרי שלא יפגע בך." אמרו הלב והמוח כאחד.

"את יודעת משהו? מהיום שבו הכרתי אותך, הרגשתי משהו בלב שלי, לא ידעתי מה זה אומר ולמה אני מרגיש ככה, אבל אז שלונה הביאה אותך לבית שלנו. הבנתי למה. הבנתי למה הלב שלי דפק כל כך חזק. ואז שעזבת הרגשתי מין צביטה כזאת בלב. את בטח מבינה למה אני מתכוון." אמר בפנים סמוקות אך נראה שהוא נחוש בדעתו.
"כן, אני מבינה. גם אני הרגשתי ככה." אמרתי ואחרי כמה זמן הוא התקרב עם הפנים שלו ועטף עם ידו את פניי בחוזקה.
"אני אוהב אותך." אמר ונישק אותי בחוזקה.