נקודת המבט של לוקאס
-לפני 10 שנים שלוקאס היה בן 7-
"אמא שוב לא באה לאכול?" שאלתי את אבי.
מאז שאחי הגדול, דני, נעלם, אמא שלי לא התגברה עליו. היא לא יצאה מהחדר שלה ושל אבא שלי כבר כמעט שנה. הרי הוא היה הבן המועדף עליה. אף פעם לא הספקתי לה. היא תמיד אהבה רק את דני. לפני שאחי נעלם, אמא שלי נתנה לו את מלוא תשומת הלב. ולי? לי היא לא נתנה בכלל תשומת לב. היא תמיד תמיד אהבה רק אותו. רק את אחי. מבחינתה הוא היה האח "המוצלח" יותר בעוד שאני טחנתי את הראש בשביל המבחנים לנבחרת הכדורסל. ודני? דני לא עשה כלום. רק ישב על הספה ושיחק בפלייסטיישן. ובכל זאת אמא שלי אהבה אותו יותר.
אבל למי אכפת?
בטח שלא לי.
תמיד הסתדרתי לבד, וגם עכשיו אני אסתדר לבד.
וחוץ מזה, יש לי את אבא שלי.
אבא שלי היה אדם קשוח אך הוא ידע איך להיות רכרוכי. הוא תמיד אהב אותי.
נסענו ביחד לים בשביל לגלוש.
נסענו לקולנוע לראות סרט.
אפילו הוא עזר לי ללמוד למבחן הקבלה לנבחרת.
כן, הוא היה אבא מהאגדות.
"לא." אמר אבא בקול מאוכזב טיפה והסיח את דעתי מהמחשבות הסוררות.
"כרגיל." היא אף פעם לא התגברה על זה שהוא עזב. שנאתי את דני. אבל עכשיו. עוד יותר שנאתי אותו.
"אל תכעס עליה." אמר אבא ושם יד מנחמת על הכתף שלי. "אני לא כועס עליה." אמרתי. "אני כועס עליו."
אבי כיווץ את גבותיו. "אז אל." אמר. "גם ככה קשה לנו עם זה שדני עזב. אנחנו לא צריכים עוד דאגות. אמא שלך תקועה בחדר, בוכה. ואני שוקע בעבודה בגלל שהיא לא עובדת אני צריך לדאוג לכסף."
התכווצתי. עיניו של אבי קרנו דאגה ועצב. אילו רק יכולתי לעזור לו. בעצם, אני כן יכול לעזור לו. "טוב, אני הולך." אמרתי וקמתי מהכיסא שמול האי. "לאן?" שאל.
"אני הולך למצוא עבודה. נמאס לי לראות אותך עובד קשה כל כך. אני רוצה לעזור."
אמרתי בקול נועז.
"לא, לא. אין מצב. אתה לא עובד. אתה רק בן 7." אמר אבי מנסה לשכנע אותי לרדת מזה.
"לא אכפת לי! אתה טובע בעבודה ומנסה לטפל בי בעוד שאמא ואני לא עושים כלום! נמאס לי מזה. אני רוצה לעזור לך." אמרתי עוד יותר נועז.
-חזרה להווה-
"וואו." אמרה לונה ופערה את פיה. "לא ידעתי. אני מצתערת כל כך."
"על מה את מצתערת? לא את עזבת אותנו." שאלתי-אמרתי.
"אני מצתערת שהיית צריך לעבור את זה."
אמרה וחיבקה אותי.
חיבקתי בחזרה.
"אני אוהבת אותך ירח מתוק שלי."
אמרתי שאני משתמש בכינוי החיבה שנתתי לה.
"גם אני אוהבת אותך." אמרה והצמידה את מצחה למצחי, "מאוד."
עצמתי את עיניי חזק. לא רציתי לבכות. לבכות מביא חולשה. חוץ מזה, אני בן. בנים לא בוכים.
כמה שניסיתי להחזיק את הדמעות בפנים, הן פשוט זלגו על לחיי.
"אני מצתער." מחיתי את הדמעות מפניי.
"על מה?" היא שאלה.
"על זה שאני בוכה." אמרתי בעוד שאני עדיין מנסה להדחיק את הדמעות ולמחות אותן.
"אתה לא צריך להתנצל על זה." אמרה בקול עדין ודאגה נשמע מקולה. "לדעתי, בנים שבוכים הם הכי חמודים."
"למה?" שאלתי.
"כי הם מראים שיש גם להם רגשות." אמרה ברכות. "ומאחורי כל הפוזות של 'אני חזק' ושל 'אני אף פעם לא בוכה' יש גם רגשות. רגשות שמביעים חמלה, דאגה והכי חשוב, צער ועצב. וגם אם אתה בוכה. זה לא אומר שאתה לא חזק. להיפך, זה אומר שאתה מספיק חזק ואמיץ בשביל להתוודות על הרגשות שלך."
וואו. נראה לי זה הדבר שהכי גרם לי לאהוב אותה. המילים שלה.
"זה הדבר הכי מדהים שאי פעם אמרו לי." מחיתי בגב כף ידי את הדמעות והוספתי טיפה בעצב, "תמיד אמרו לי שבנים לא בוכים. שבנים צריכים להראות שהם אמיצים וחזקים כי אז יחשבו שהם..."
"שהם מה?" שאלה ודוחקת בי להמשיך.
"כדי שלא יחשבו שהם חלשים וחסרי אונים." אמרתי.
"טוב, אז מי שאמר לך את זה טועה ובגדול." אמרה והרגשתי שהיא שמה את שפתיה על שפתיי.
לבי פעם החוזקה בחזי.
"אני אוהבת אותך." אמרה והמשיכה לנשק אותי.
שפתיה היו חמימות ורכות על שפתיי. הרגשתי חמימות משפתיה הרכות. "גם אני אותך ירח מתוק שלי."
YOU ARE READING
לחיות בין השורות
Roman pour Adolescents*הספר לא גמור* משפחה אחת. ילדה אחת שנפגעה. ילדה אחת שהיא בסך הכל רוצה קצת אהבה. לונה וודס היא ילדה שהעולם לא פסע עליה, אבל יום אחד הכל משתנה. אבא של לונה נעצר על ידי המשטרה. היא פוגשת את לוקאס, נער יפה תואר עם שיער חום שטני ועיינים כחולות שאפשר לשקו...
