האח של סטייסי

פרק 61 - אמא של ג'ואי - קרטר

הוא אמר הרגע אמא????
ג'ואי הסתכל על אישה גבוהה בשמלה סגולה, שיערה הבלונדיני הגיע לכתפיה ועיניה היו ירוקות בדיוק כמו של ג'ואי, היא עצדה ליד ה... מנהלת, ונראתה מאוד קרובה אליה.
"ג'ואי, עבר כל כך הרבה זמן," האישה הבלונדינית, שמסתבר הייתה אימו של ג'ואי, התקרבה אלינו.
"אמא, מה את עושה כאן?" ג'ואי מלמל.
אימו לא נראתה מבוגרת מדי, בערך בשנות השלושים לחייה, אך זה היה הגיוני, הוריו של ג'ואי היו הורים צעירים.
"עברתי לכאן מג'ורג'יה," ענתה בחיוך עדין. "את עברת לג'ורג'יה אחרי שעזבת אותנו?" שאל ג'ואי, "כן. טוב, לא בדיוק, עברתי מניו יורק לטקסס ואז לאלבמה ואז להוליווד ואז לג'ורג'יה, ואז לכאן." הסבירה וג'ואי נראה כועס.
"ג'ואי, עבר כל כך הרבה זמן," אמרה אימו ברכות והתקרבה קצת. "לא! אל תתקרבי!" הוא צעק עליה. "את עזבת אותנו מבלי לומר מילה! איאן אובחן שבוע לפני כן כחולה ביפולר ואת עזבת!"
"ג'ואי, זה לא היה כל כך פשוט בשבילי," היא ניסתה להתקרב שוב.
"הוא אמר לך לא להתקרב." אמרתי בתוקפנות, "ומי אתה?" שאלה אימו. "אני קרטר. החבר של הבן שלך." עניתי.
"אוקיי," אימו צחקקה, "מה כל כך מצחיק אותך?" שאלה סטייסי, "שום דבר." צחקקה אימו. "איך קוראים לך?" שאלתי "ג'ורדן קופר," ענתה והופתעתי שפשוט הסכימה לתת את שמה. "שינית?" שאל ג'ואי ונראה מפותע. "כן, הייתי חייבת לשנות כשהתחתנתי," ענתה. "התחתנת?!" ג'ואי נראה מופתע עוד יותר "כן. שלוש פעמים. אבל התגרשתי לפני כמה חודשים ועברתי לכאן ופגשתי את אוולין," היא הצביעה על המנהלת "אוהו!" אמר ג'רארד, "המנהלת. מיס פרקר. ההומופובית. יוצאת איתך? אישה." אימו של ג'ואי הנהנה, "אכן."
"מיס פרקר," צחקק ג'רארד, "ג'רארד!" נזפה בו המנהלת בלחיים סמוקות. "אני חייב להודות, ממש שכנעת אותי שאת הומופובית." אמר ריין, "ריין!" היא נזפה, "זה טוויסט מאוד מיני עכשיו," צחקק ג'וני. "ג'וני הולט!" נזפה מיס פרקר. "למה אני היחיד עם שם פרטי ושם משפחה?"
"אתם מכירים?" שאלה ג'ורדן "הם תלמידים בבית ספר שלי," מלמלה מיס פרקר, "לצערי," היא מלמלה בשקט ונראה שהתפללה.
"ג'ואי," אמרה ג'ורדן ברכות, "איך אתה, אבא ואיאן מסתדרים?" היא שאלה. "בואי נראה, אני ניסיתי להתאבד - כמה פעמים - מאז שעזבת, איאן אושפז כמה פעמים בעקבות הביפולר שממנו סובל, ועכשיו עדיין מאושפז - בניו יורק, דרך אגב, מה שאומר שהוא לא עבר איתנו לכאן - הכסף לא השתפר, ואפילו נהיה גרוע יותר, אבא עובד משמרות בבית חולים ובשאר היום בסופר, אז כן, אפשר לומר שהכל השתפר מאז שעזבת."
היא שתקה.
"אבל גם השתפרנו, יש לי חברים, אני התבגרתי ולמדתי ששום דבר היה נגדנו. את פשוט כלבה אגואיסטית שנמאס לה מהחיים של הורות ומשפחה." היא עדיין שתקה. "אבל זה בסדר. אני סולח לך." ג'ורדן נראתה מופתעת, "באמת?" היא שאלה בחיוך ביישן. "כן." ענה.
"אבל אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך עכשיו." ניסיתי שלא לצחוק, באמת שניסיתי, הפנים של ג'ורדן ביו כל מה שצריך בשביל לצאת ממצב הרוח הכועס.
"קבלי תיקון, אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך אף פעם."
עכשיו כולנו פשוט התפקענו מצחוק.
"איך אתה יכול לומר את זה בכזו קלות?" ג'ורדן שאלה. "איך את יכולת לעזוב את המשפחה שלך בכזו קלות?"
ג'ורדן שתקה. "זה עובד עם אותה הקלות, אמא."
"מאיפה הבאת את כל הביטחון הזה?" היא שאלה, מופתעת כמעט כמוני. "את יודעת, פשוט נמאס לי לתת לאנשים לדרוך עליי, אז החלטתי פשוט לומר את כל מה שאני רוצה לומר."
אהבתי את זה. אם ג'ואי מתכוון לעשות את זה תמיד, אני לגמרי אתמוך בו.
"אוקיי." ג'ורדן תחבה את שיערה מאחורי אוזנה. "אז אם כך, ביי, ג'ואי,"
"ביי,"
ג'ורדן ומיס פרקר התחילו להתקדם ולאט לאט נעלמו.
"מי זה ומה הוא עשה עם ג'ואי לוקהם?!" אמרה סטייסי. "פשוט נמאס לי לתת לאנשים לדרוך עליי" אמר ג'ואי בפשטות. "טוב, אני אוהבת את זה, אתה צריך לעשות את זה תמיד."
"אני שמח שאת אוהבת את הצד העוקצני שבי," אמר ג'ואי וגיחך. "כולנו אוהבים את זה," אמרתי "לגמרי," צחקק ריין.