עצמתי את עיניי.
אני חצי יושבת חצי שוכבת על שמיכת פיקניק, השמש החמימה על פניי, האוויר הצח הנעים עומד סביבי.
אני שומעת את הגשם ברקע. פוגע באדמה, טיפה אחר טיפה, עדין ואינו מרטיב. אני שומעת אותו בתוך הראש שלי, שומעת אותו מסביבי.
אני לוקחת נשימה עמוקה מהאוויר הנעים, ומנסה להישאר שם, אפילו אם זה רק לעוד כמה רגעים.
אפילו אם זו רק עוד שנייה אחת.
רק עוד נשימה אחת מהחופש שסביבי.
אני פותחת עיניים והכל נעלם.
שמיכת הפיקניק היא לא יותר ממושב אוטובוס חצי מוטה.
השמש החמה היא רק אור, ולא מלטפת דרך החלון.
האוויר הצח רק נדמה צח, הרי אני במקום סגור והרוח הנושבת על פניי היא רק אוויר היוצא מפתח האוורור.
והגשם, כמובן.
הגשם ברגע זה הוא רק עוד רעש רקע ועקצוצים באוזן.
אם רק יכולתי לצאת משם לכמה רגעים.
להרגיש שוב את הרוח והשמש, לשמוע את הגשם.
לו רק יכולתי לצאת לשם, להישאר עד שהכל ירגע.
ישוכתב כנראה ברגע שיהיה לי כוח(;
