Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
כל העיניים היו עליי.
הרגשתי את הלחשושים בכל צעד שלקחתי, כל מבט של כל אחד מהם צרח ״את לא שייכת לכאן.״ אך הם צדקו, אני לא שייכת לכאן.
אני פאקינג ג׳וליאנה ג׳ונסון. ההורים שלי מיליארדרים! זה לא המקום שלי, אני שונאת כל סנטימטר כאן. ריח של צחנה הגיע לאפי, אני לא מסוגלת לשאת עוד.
״מה קרה פרינססה? את לא יכולה ללכת עוד סנטימטר בנעלי עקב שלך?״ שמעתי צחקוקים לאחר המשפט הזה וגלגלתי את עיניי. ״לפחות אני יכולה להרשות לעצמי לקנות זוג נעליים ללא קרע.״
הבטתי בנערה שאמרה את זה, ההשפלה מהר מאוד הציפה אותה. שיערה הבלונדיני היה נראה כאילו לא חפפו אותו חודשים. איך אנשים חיים בצורה שכזאת?
המשכתי ללכת, סרקתי בעיניי את המבנה שעלה בו עובש, פשוט דוחה. התיישבתי בספסל כלשהו שהיה ריק ומבודד, לא האמנתי שזו המציאות שלי.
המציאות שהבאתי על עצמי, למען השם.
עצמתי את עיניי וראשי נשען על כפות ידיי, לאחר כמה דקות, ריח של סיגריות הגיע לאפי. עיקמתי את אפי והרמתי את ראשי לבדוק מי לעזאזל חושב שהוא יכול לעשן על הראש שלי?
