Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
לא. זה לא קרה הרגע.
״היי, את בסדר?״ הרגשתי את ידיו של ג׳יימס על מותניי ובכנות, הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת מהתרגשות. ״אלוהים! סליחה! דחפו אותי.״ חייכתי בהתנצלות.
חיוך רחב מדי ג׳וליאנה! פאק. למה אני חייבת להיות כזו מוזרה לידו? הוא אפילו לא שם עליי!
״אה.״ הוא מלמל כשלא כל כך היה לו אכפת, זה אשכרה משפיל. אני אהרוג את רייבן. ״בכל מקרה, להתראות.״ מיהרתי לעוף משם כשהרגשתי את המבוכה משתלטת עליי.
״נו! איך הלך!״ רייבן אמרה בהתרגשות ובטון די גבוה כשהוציאה ספרים מהלוקר שלה. ״נורא, הוא לא שם עליי קצוץ.״ אמרתי בכנות ונאנחתי, אני רוצה אותו כל כך.
השיער החום שוקולד שלנו, עיניו הבהירות שמשתלבות היטב עם השמיים, הוא נראה כל כך טוב. זה פשוט פשע שהוא לא תפוס.
״אני לא מאמינה שדחפת אותי עליו, אני לעולם לא אסלח לך על זה.״ נשפתי בעצבנות והיא צחקקה. ״זה היה עבורך, רציתי שתהיה לך הזדמנות לדבר איתו!״
״זה לא עזר.״ אך זה גם לא היה אשמתה, אומנם הכוונה היה טובה אך זה בהחלט לא נגמר טוב, אך גם זה לא נגמר רע. אני אקח את זה כניצחון. ״תחייכי קצת, את עוד מעט בת 17 וגם! הנשף מתקרב...״ היא ניסתה לעודד אותי.
לא חיכיתי לנשף הזה בקוצר רוח, ידעתי שהוא יגרור איתו בלגן. ההורים שלי אוהבים להגזים, להזמין את כל העיר, לערוך מסיבות במיליוני דולרים, זה מטורף.
״את יודעת שאני לא מחכה לנשף הזה.״ משכתי בכתפיי כשעלינו בגרם המדרגות לשיעור כימיה, אין לי שום סבלנות ליום הזה. ״את תראי שזה יהיה כיף.״
***
לאחר כמה שיעורים, הפעמון צלצל, והנה הזמן השנוא עליי ביום, זמן הפסקת ארוחת הצהריים.
התור לקפיטריה היה עצום, וזה מגוחך לבית ספר יוקרתי כמו שלנו. לא שהייתה לי ברירה, נדחפתי בין כל התור הענק. ״אתם מוכנים להפסיק לדחוף?״ שאלתי בזעם את חבורת הבנים שעמדה לפניי. ״או שמה פרינססה?״
אחד מהם לעג לי וגלגלתי את עיניי. ״אם אתה נמצא בבית ספר הזה, אל תקרא לי פרינססה. זה מובן מאליו שיש לך כסף גם.״ עקצתי אותו כשזרקתי מבט אל עבר החולצת דיור שלו. כל כך הרבה עיניים על הכסף שלי,
קנאים.
״לא לריב בלעדיי!״ רייבן מיהרה לעמוד לידי בתור. ״זה היה ויכוח קטן והוא כבר נגמר, אל תדאגי.״ חייכתי חיוך קטן והיא נאנחה. ״באסה, ממש רציתי לקחת חלק! עכשיו בואי נתפוס שולחן, אני אביא את האוכל.״
התיישבתי בשולחן לא מרכזי, בכוונה, אנשים חטטנים במיוחד כשזה נוגע אליי ואל רייבן. לאחר שתי דקות, רייבן חזרה עם המגשי אוכל. ״היי... אני צריכה לספר לך משהו.״
הבטתי בה בדאגה. ״תספרי לי, ריי.״ היא נאנחה כשדחפה את שיערה אל מאחורי אוזנייה. ״התחלתי לדבר עם מישהו, הוא סימס לי ולאחר מכן אמר לי שהוא מניו יורק לאחר יומיים בערך שדיברנו גיליתי שהוא במעמד מזעזע.״
״על מה את מדברת?״ כיווצתי את גבותיי בבלבול. ״הוא לומד בווסט הילס, בניו יורק.״ ואז נפל לי האסימון. ווסט הילס, הבית ספר הכי מזעזע שקיים בארצות הברית. הילדים שהולכים לשם כל כך עניים, אלוהים.
״הו שיט!״ בלעתי את האוכל שלי כשעוד ניסיתי לעכל את מה ששמעתי מרייבן, יש לנו מוניטין, אסור לנו לכלכך אותו בלדבר עם בחורים שכאלו. ״אסור שאף אחד לעולם ידע שדיברתי איתו, שזה לעולם לא יצא ממך.״
״אל תדאגי, זה נשאר בנינו.״ קרצתי לה. ״אני יודעת שהוא עני... אבל פאק, תראי אותו.״ היא שלפה את הטלפון שלה והתמונה של הבחור שרייבן דיברה איתו הופיעה על המסך, הוא לחלוטין לא היה נראה רע. ״אני מבינה, אבל אסור לך בכל זאת.״
לרייבן... יש בעיות. הרבה בעיות. שקשה לי לשמור לעצמי תמיד, אך אני תמיד שומרת אותם לעצמי בכל זאת, כי לעולם לא אפיץ דברים שלה. אך היא לא יכולה לדבר עם שום בן.
רייבן... היא משוגעת. היא החברה הכי טובה שלי, כמובן. אך היא לגמרי משוגעת, ואני רצינית לחלוטין כשאני אומרת את זה. היא מסוגלת להרוג מבלי למצמץ.
אמרתי לה, אלפי פעמים ללכת לטיפול, לבדוק את זה. כי זה לא משהו אנושי, לא משהו הגיוני. התחננתי שתספר להוריה אך היא סרבה בגסות, אז אני מתמודדת עם זה, לבדי.
״זה באמת יהיה כל כך נורא? אפילו אם אדבר איתו ואף אחד לא ידע?״ היא נאנחה והנהנתי. ״אני מבינה, אבל אני לא חושבת שכדאי לך להתחייב למישהו או להכנס למשהו עד שלפחות... תטפלי בבעיה שלך, את יודעת?״
ניסיתי לרמוז לה בעדינות, לא ניסיתי לפגוע. ״זה אפילו לא קשור! למה שתזכירי את זה?״ היא התעצבנה עליי באופן מיידי, אך שתינו ידענו שזה קשור בהחלט.
״רייבן, את יודעת בדיוק איך זה קשור. אני בהחלט חושבת במאה אחוז שלא כדאי לך להמשיך לדבר איתו, בעיקר כי הוא מפאקינג ווסט הילס!״ עיניה נפערו. ״ג׳וליאנה! תנמיכי את הקול שלך, מישהו עוד עלול לשמוע אותך.״
״סליחה...״ מלמלתי. ״את יודעת מה נכון עבורך, רק תהיי זהירה, הם מסוכנים.״ אמרתי בדאגה.
