נינה
פקחתי את עיניי.
התקשתי לקום מהמיטה. שמעתי את קול הילדים בדרכם לבית הספר.
סורי בית ספר תצטרך לחכות.
זאת לא אשמתי שהחברה הכי טובה שלי מתה.
קול של 3 נקישות זעירות דפקו לי על הדלת חדרי והפריעו לי לחשוב "נינה" קראה אמא ופתחה בעדינות את הדלת "את ערה?" שאלה אותי בקול עדין,כמובן ששיחקתי את עצמי ישנה כי למי יש כוח לחפירות של 'את חייבת לאכול' 'את צריכה לנהל שיגרה של ילדה בגילך' 'תצאי קצת מהחדר' ועוד...
אהבתי את אמא שלי אבל מאז פטירתה של איימי היא התחילה להעיק לי.
כעבור שעה וחצי התקשתי מהניסיון להמשיך להישאר בחדר בתירוץ שאני 'ישנה'
קמתי מהמיטה והתקרבתי לדלת ושמעתי את אבא אומר "תניחי לה עד שהיא מצליחה לישון" אין על אבא שלי בעולם הזה.
שקלתי שנית האם כדיי לי להמשיך להישאר בחדר
אבל הטעם המזעזע שהתחולל לי הפה שכנע אותי שזה הזמן לצאת ולצחצח שיניים.
כשאמא ראתה אותי יוצאת מהחדר היא רצה לחבק אותי מבלי לחשוב פעמיים. כששיחררה אותי סוף כל סוף מהחיבוק חייכה ושאלה אותי "איך ישנת היום חמודה?" שפשפתי את עיניי והשבתי לה "הרבה יותר טוב"
חיוכה גדל.
"אני שמחה לשמוע, טוב לכי תצחצחי שיניים אני מחכה לך למטה אני רוצה שנאכל כולנו ביחד ארוחת בוקר".
הבנתי שאין לי טעם להתווכח.
שמתי על עצמי את המסכה של החיוך המזוייף ואמרתי "בסדר, 2 דקות אני יורדת" וניגשתי לכיוון חדר האמבטיה.
כשסיימתי לצחצח שיניים ירדתי לכיוון המדרגות לכיוון המטבח.
איך שנעכנסתי למטבח קיבלו אותי בשמחה החיוכים של ההורים שלי.
ניגשתי לכיוון הכיסא הקבוע שלי שרוב הזמן האחרון היה ריק.
אמא התחילה למזוג לי לאכול
כשהניחה לסיום את הסלט בקערה שלי
הניחה את קערת הסלט במרכז השולחן ואמרה בחיוך "בתיאבון לכולם".
בהיתי בצלחת שהייתה מונחת לפניי עד שנשמע הקול של אבי "נינוש למה את לא אוכלת ?" והשבתי "הנה אני אוכלת" הרמתי את המזלג נעצתי בו חתיכת חביתה והכנסתי בעדינות לפי.
"נינה" אמר אבא "כן?" עניתי בחשד " תקשיבי אני ואמא יודעים שעדיין קצת קשה לך אבל חשבנו על זה שאולי כדאי שתלכי לבית ספר"
אלוהים במה חטאתי לכל הרוחות.
לא הייתה לי תגובה.
כל מה שחשבתי עליו באותו הרגע הוא הזכרונות הקסומים שלי ושל אימיי בדרכנו לבית הספר צוחקות עם רון ואיך אהבנו לצאת החוצה בגשם לצלם תמונות לרוץ במים עד שכל חלקיק הכי קטן בגוף היה מכוסה במים.
דמעה זלגה על פניי.
אבל זה לא עניין אותי שמעתי את קולות הדיבורים של הוריי אך גם זה לא גרם לי להפסיק לדמיין.
על המסיבות פיג'מות שנהגנו לעשות כל שבועיים
על הטיולים בטבע ועל כמה שהיא אהבה לשמור עליו
שהייתה לובשת את כובע הטיולים שלה ותרמיל קטן שהייתה מסבירה לנו על כל עץ או צמח בטבע וכיוונה אותנו לנופים יפים ולמסלולים ארוכים.
ידה של אמא נגעה בי וטלטלה את כתפי.
ניערתי את ראשי מהמחשבות והסתכלתי עלייה " אוי תודה לאל , נינה עוד שנייה גרמת לי להתקף לב " אמרה אמא " סליחה" אמרתי " הכל בסדר מתוקה, אל תתנצלי" קמתי ממקומי והרמתי את הצלחת שהייתה וכמעט מלאה לגמרי "תודה רבה אמא, אני כבר לא רעבה יותר" אמרתי ושמתי את הצלחת על השיש " רגע נינה את לא אכלת כלום, הצלחת שלך עדיין מלאה" אמרה אמא " סליחה אמא" אמרתי ועליתי במדרגות אל חדרי וסימסתי לרון
-נ: ער?
