היורש המוזהב

פרק 1: התגלית

"מקס! הנה אתה!" נשמעה קריאה מאחורי,
"מה אתה לובש בדיוק?! אתה נראה כמו מנתח!"
היי אני מקס רמפיו בן 16 ומייצר כינורות.
כן, אני יודע שזה לא בדיוק תחביב נחמד אבל
אבא שלי היה מייצר כינורות מומחה שהיצירות שלו היו בין הטובות בעולם. אבל מבין כל הכינורות שיצר היה אחד שהתעלה מעל כולם, כינור עם צבע ענבר עץ מושלם,
מיתרים עדינים כמו משי, נוצר בעבודת יד לגמרי,
וקול מיוחד כל כך שיכל לגרום לכינור
של סטדיבריוס להישמע כמו חתול מילל על פח זבל. זו שעכשיו קראה לי הייתה חברת הילדות שלי מאיה, היא לא רק חברת ילדות אלא גם החברה היחידה שלי...
אתם מבינים כשאתה מייצר כינורות עם אמא שנטשה אותך בגיל חמש ונעלמה והשאירה אותך בבית  ישן ורדוף שהיה שייך לאביך המנוח אין לך הרבה מה לעשות בחיים.
הסיבה שלבשתי חלוק מעבדה מסכת מנתח ומשקפי מגן היה בגלל משהו מגעיל שחיפשתי
על האדמה בשיחים של הגינה הציבורית,
"איכס תזרוק את העצמות האלה!
מה אתה עושה?!" שאלה מאיה,
אני לא ממש אחד שמדבר אז הוצאתי פנקס קטן,
דפדפתי בו והצגתי אותו למאיה תוך כדי שהרכנתי את הראש, 'סליחה' היה כתוב בו.
אני מעבד עצמות של דגים כדי להשיג את הצבע המושלם עבור הכינור שלי.
"אל תתנצל אליי, אלא אל החתול שלקחת ממנו את ארוחת הצהריים." אמרה מאיה "פשוט שים את זה בקופסא ונלך הביתה".
עשר דקות אחר כך הגענו לבית שלי, שהיה מוקף
בהמון אנשים כרגיל,
"הנה הוא!" קרא אחד האנשים שעמדו שם לעבר שוטר מקומי שעבר שם, "זה הבעלים של הבית הזה!"

-"דייר הרפאים!" קרא מישהו אחר.

הבית שלי היה שייך לסבא רבא שלי והוא היה
קרוב לחורשה ככה שזה רק הוסיף עוד נפח לכל
האגדות האורבניות שהמציאו עליו עם השנים.
יש כאלה סיפורים שאומרים עליו שהוא רדוף,
או כאלה שלפיהם מפתח המאסטר של הבית שהיה מהדור הישן והיחיד שכול לפתוח אותו עובר באקראי מדייר לדייר עד שהגיע אליי,

היי אתה! בא הנה!" קרא השוטר, התקדמתי לעבר האנשים שלא ממש שמחו לראות אותי.

-"שש שלום אפשר לעזור?" שאלתי,

-"אתה בהחלט תעזור עם תוריד את המסכה הזאת! צעקה אישה זקנה שהסתכלה עליי כאילו אני ביג פוט.

-"תעזבו אותו בשקט, המסכה הזאת היא כדי שהוא לא יהיה חולה! הוא אלרגי לעולם שבחוץ אז תעזבו אותו בשקט!" אמרה מאיה. זה היה סתם תרוץ שהמצאתי בצחוק כשהייתי בן עשר, אבל מאיה כנראה לקחה את זה ברציניות למרות שכל הזמן אמרתי לה שזה לא נכון.

מרוב פחד האנשים התרחקו מהגדר ונתנו לנו לעבור, נעלנו את השער ורצנו פנימה.

"תנו לי להיכנס! אני צריך לעשות פה חיפוש!" קרא השוטר,

-"אז תן לי לראות צו חיפוש או שנלך להתלונן עליך."

בסוף גם השוטר נכנע ועזב את המקום, לא היה לבית שטר קניין אבל המפתח היה הוכחה לזה שאני הבעלים של השטח, אבל בגלל שהבית היה כזה עתיק לא היה לו צנרת וחשמל, אז הקפדתי על ניקיון יסודי.