היורש המוזהב

פרק 3: לדרך

במשך חודשיים שלמים טוני היה בבית שלי ולא נתן לי לעשות כלום חוץ מללמוד, הייתי מוכן.
ידעתי כל מידע בסיסי שערפד צעיר אמור לדעת.
מאיה באה לפה כבר כמה פעמים אז הייתי צריך להתחזות לחולה שפעת כדי לוודא שהיא לא תבוא לפה כדי לבקר אותי, למזלי טוני היה מוכן למקרה שבו היא עלולה לבוא למרות זאת, אין לי מושג איך הוא עשה את זה אבל לא ראיתי את מאיה מאז אותו יום שבו פגשתי את טוני.

"סוף סוף הגיע הזמן מאסטר צעיר," אמר טוני,
"מחר יהיה היום הראשון ללימודים באקדמיה ולכן תצטרך לצאת כבר עכשיו."
"אבל לא ארזתי כלום! איך אתה מצפה ממני להחזיק מעמד שם בלי ציוד בסיסי?!" שאלתי.
"כבר דאגתי להכול, יהיה לך שם את כל מה שאתה צריך ואף יותר." טוני פתח את הדלת והוביל אותי אל החצר האחורית,
שם היה משהו גדול מכוסה בבד לבן,
טוני הרים את הבד והציג בפניי אופנוע מדהים
מסוג ".Honda shadow 750
זה אופנוע מסוג קלאסי שמתאים לרוכבים מתחילים עם חמש תבות הילוכים ונפח מנוע של יותר מ300 סמ"ק ועוד המון דברים ששכחתי.
"זוהי מתנה ממני לכבוד הלימודים שלך מאסטר צעיר, יש לך את כל האביזרים והשדרוגים, המודל הכי טוב שיצא, חדש לחלוטין, ומעוצב בהזמנה אישית."
אני לא זוכר כמה פעמים צבטתי את עצמי ובאיזה מקומות רק כדי לוודא שאני לא חולם...
"תודה רבה רבה רבה רבה לך טוני!! זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים!!!!" קראתי וחיבקתי אותו תוך כדי שאני בוכה מאושר, אחרי רגע ארוך שחררתי אותו עליתי על האופנוע ונסעתי אל האקדמיה.
אחרי שעה וחצי של רכיבה הגעתי לאחוזה גדולה וישנה באזור שבו היו עוד הרבה בתים גדולים ויפים של עשירים, אבל האחוזה הייתה לפי המראה שלה העתיקה והשמורה מכולם.
החניתי את האופנוע ונכנסתי פנימה,
המראה של המקום גרם לי לתהות עם עכשיו יום או לילה, הקירות היו צבועים בצבע לבן בוהק שממש גרם לך לחשוב שעכשיו שתיים בצהריים
והתקרה הייתה כל כך שחורה שהיא גרמה לך לחשוב שהשעה היא בכלל חצות והרצפה הייתה אדומה עם סמל אדום מוזר של כנפי עטלף על ירח מלא שגרם לך לחשוב שעכשיו בכלל שקיעה.
פתאום ראיתי מזוודה שכתוב עליה את השם שלי,
התקדמתי לעברה כשלפתע מצאתי את עצמי על הרצפה.
"מי אתה, מה הגזע שלך, ומה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?!" שמעתי קול חזק מעליי,
פקחתי את העיניים וראיתי שלושה בחורים מסתכלים עליי בצורה לא ממש מזמינה.
"בסך הכול רציתי לקחת את המזוודה שלי."
הבחור שהיה מלפני כולם ושהיה כנראה גם המנהיג שלהם נתן לי אגרוף בפרצוף.
"מי אתה חושב שאתה שיש לך את הזכות להסתכל על המזוודה הזאת?!"
"קוראים לי מקסימיליאן אבל יש כאלה שקוראים לי מקס."
"שם משפחה אדיוט! כאן מכירים אנשים בגלל שמות המשפחה שלהם!!!
השם שלי הוא אלפרד, ואני נשבע בשם הכבוד של משפחתי משפחת רולאגו, שאף אחד לא ייגע במזוודה הזאת!!!!"
"רולאגו? אתה קרוב של טוני רו..."
עוד אגרוף הונחת עליי, הפעם מהאחד שהיה מצד שמאל שהיה שרירי בצורה שלא תיאמן.
"מי אתה שאתה יכול להגיד בכזאת קלות את השם של אבא שלי?!"
"מקסימיליאן רמפיו." עניתי חצי מעולף,
באותו רגע הפנים של השלישייה החווירו לגמרי.
השמאלי השרירי הרביץ לעצמו בבטן, הימני נפל על הרגליים ואלפרד כרע ברך לעברי תוך כדי שהוא לוחץ על החזה שלי כדי להנשים אותי.
"אוי ואבוי!!! איך העזתי לעשות דבר כזה?!
בבקשה סלח לי אדוני! לא, אינני ראוי לסליחה שלך! רק מוות יכול לכפר על המעשה הנורא הזה!" צעק אלפרד, היד השמאלית שלו שלפה טפרים אדומים ארוכים וחדים והוא כיוון אותה לעבר הגרון שלו,
"תפסיק כבר משוגע!" צעקתי בחזרה ותפסתי את היד שלו, "הכול בסדר! נכון שאני עם גוף ממש חלש אבל אבא שלך ממש עזר לי. וחוץ מזה מי אתה?"
אלפרד והאחרים זזו שני צעדים אחורה והשתחוו,
"קוראים לי אלפרד רולאגו, אני הבן של טוני רולאגו, ואלה הם אלברטו וסבסטיאן. שלושתנו הם המשרתים האישיים שלך, אנחנו נולדנו ונועדנו לתמוך בך ולשרת אותך 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע."