פרק 4: השבועה

12 2 3
                                    

משרתים? ידעתי על טוני ואני מניח שאם הוא המשרת של המשפחה שלי אז הגיוני שגם הבן שלו, אבל מה הקשר לאחרים?
"אממ אלפרד? אני מבין את העמדה שלך, אבל מה לגבי החברים שלך? אני לא זוכר שאבא שלך אמר לי שיש עוד משרתים..."
"נכון!" אמר אלפרד, "אתה לא יודע כלום!
אז במקרה הזה, הרשה לי..."
לפתע נשמע צלצול חזק של פעמון ואלפרד קפץ ברגע אחד ותפס ביד שלי והתחיל לרוץ.
"נוכל לדבר אחר כך, כרגע עלינו להזדרז או שנאחר לטקס הפתיחה! סבסטיאן, תרים אותו על הכתפיים שלי עכשיו!"
סבסטיאן היה השרירי מבין השלושה, הוא הרים אותי ביד אחת והניח אותי ברכות על אלפרד.
ואז אלפרד ירד על ארבע כל הגוף שלו הצמיח פרווה והשיער שלו נצבע בכחול, העיניים שלו נצבעו באדום והוא גידל שיניים וטפרים.
"אלפרד! אתה... אתה... איש זאב?!"
אלפרד לא ענה לי, הוא פשוט התחיל לרוץ במהירות מטורפת ואני כמעט עפתי אחורה.
תוך כמה שניות הגענו לאולם גדול שהיה מלא בעוד הרבה תלמידים, אנשי הצוות עמדו על במה גדולה ומישהו שכנראה היה המנהל עמד מלפנים במרכז. וברגע שנכנסנו לשם, אלפרד השתנה בחזרה ברגע אחד והעמיד אותי מלפניו.
"ברוכים הבאים והשבים אלינו." אמר המנהל,
"אלה שנמצאים כאן בשנה השנייה ומעלה
בטח יודעים מה הולך להיאמר כאן,
אבל אני חושב שאלה שבשנה הראשונה שלהם צריכים לדעת גם כן.
בטח יש כמה מכם שכבר שמו לב שיש כאן מספר גדול מאוד של גזעים של דמויי האנוש,
החל מערפדים, וכלה במכשפים.
וזה בגלל שבועה עתיקה בין כולנו,
אני יודע שכל אחד מהגזעים אומר שהוא נמצא מעל כולם וששאר הגזעים הם נחותים יותר
ולכל גזע יש את הגזע היריב שלו.
כל זה בגלל שבעבר כל הגזעים היו מעורבים במלחמה כוללת, עד שקם בין כולנו מישהו,
עד היום לא ידוע לאיזה גזע הוא היה שייך,
אבל כל מה שידוע לנו עליו זה שהוא הצליח לאחד את כל הגזעים, ליצור ברית בין כולם
ולהפוך למייסד והמנהל הראשון של האקדמיה הזו, מהרגע שבו נכנסתם אל המקום הזה,
הסכמתם להיות דור ההמשך של הברית הזו,
אני לא אומר שזה בלתי אפשרי שלא יהיו לכם כאן יריבים, אבל שיהיה ברור שאם יקרה כאן משהו חריג שלא יהיה תקף לחוקי הברית, שני הצדדים יסולקו מכאן ושאר קרובי המשפחה שלהם לא יוכלו להיכנס לכאן לעולם."

התלמידים מחאו כפיים והתפנו מהמקום בזמן שאלברטו הוביל אותי לגרם מדרגות תלול וסבסטיאן סחב את המזוודה מאחורי.
כהגענו למעלה ראיתי את החדר הכי יפה בחיים שלי, הקירות היו בצבע צהוב דהוה כמו של הירח,
והרצפה והתקרה היו שחורים, אלפרד כבר היה שם מחכה לנו.
"זה החדר שלך אדוני, אחד מהמרווחים
במעונות של המקום."
הודיתי לו ושלושתם קדו בנימוס ויצאו מהחדר,
הנחתי את המזוודה על המיטה ופתחתי אותה,
הייתה שם תמונה של המנהל עם עוד מישהו,
וכשהסתכלתי טוב על המישהו הזה הוא היה נראה לי מוכר.

לא יכול להיות...

אבא?!

היורש המוזהבWhere stories live. Discover now