A world of angels

הרונה

זה היה רפאל.. אבל, הוא לא היה לבד..
בהיתי בדלת כשראיתי את גבריאל במבט זעוף אוחז בידו של רפאל
כאילו משך אותו בעצבנות לחדרי, נבהלתי.
רפאל היה נראה מבוהל, ומובך. גבריאל הוביל את רפאל אל תוך חדרי ונכנס גם הוא, מרוב הבהלה, שכחתי שזהו רפאל העומד מולי.
״אתם שניכם..״ לפתע פלט גבריאל בטון מעוצבן
״אתם יודעים בכלל מה אתם עושים למוניטין שלי?!״
תהיתי מה הוא רצה, הלב שלי פעם בחוזקה וכמעט יצא ממקומו.
״פה בגן העדן, אין כזה דבר ״להתאהב״ זוגות הם דבר אסור בתכלית האיסור, ואני בתור המורה שלכם צריך לדאוג שזה גם לא יקרה״ תהיתי למה וזה היה כאילו גבריאל קרא את מחשבותיי כשאמר
״קשרים פה יכולים להרוס את המטרה לשמה אנחנו נמצאים כאן, להסיח אתכם מהדבר שאתם עדיין קיימים בשבילו.״ המשיך והוסיף
״לילה, כל כך מהר שכחת מאדל? ואתה רפאל שכחת מריי??, כאילו הם לא הילדים היחידים שלכם?״
המילים שלו פגעו בי כמו חץ היישר אל תוך הלב
הרגשתי מסוחררת וכל סערת הרגשות שהייתה בתוכי הכתה בי
נפלתי אל הקרקע והתפרקתי, גבריאל חשב לרגע שוב על מילותיו והסתכל עליי במבט רחום, רפאל ברח משם, שבור גם הוא.
גבריאל יצא בצעדים איטיים וסגר בחוזקה את דלת חדרי אחריו
ואני נשארתי שם, על רצפת החדר ופשוט.. התפרקתי.
דקה אחת בלבד לקחה לי להבין שהדבר היחיד שאני צריכה להתעסק בו כרגע הוא השמירה על בתי אדל, נזכרתי בעובדה שהיא שם, כבר כמה ימים רצופים, לא יודעת מה גורלה ואיך יתקדם עתידה בלי הורים, במקום חדש ואנשים זרים שתחייה איתם למשך כל חייה, ליבי נשבר.
אך יום לאחר מכן שרגלי דרכה בכיתה ושוב ראיתי את רפאל, העיניים הכחולות והעמוקות שלו.. שפשוט שקעתי לתוכן, השיער השחור החלק והיפה שלו מסתיר את מצחו ו.. לא יכולתי.. ידעתי שהייתי חייבת לעצור את עצמי מהמחשבות האלו ולהתרכז במטרה שלי.. אבל כמו שגבריאל כבר הזכיר.. רפאל מסיח את דעתי מהמטרה שלי
ואלוהים כמה שזה נכון..
צרחתי בתוכי, מעצבים, עצב, כאב..
את השיעור הבא העברתי באורח פלא בריכוז, הקשבתי ושיננתי את כל המידע אשר גבריאל הוציא מפיו, הזכרתי לעצמי כל שניה שאדל, היא המטרה לשמה אני נמצאת פה, הילדה הקטנה שלי זקוקה לי..
בשיעור למדנו את היכולות של הרוּנה וכיצד אנחנו יכולים לצפות באנשים הקרובים אלינו דרך המקום הזה, ולא יכולתי לחכות שיסתיים השיעור ואנסה את יכולותיי החדשים.
מיהרתי לחדרי לאחר השיעור כאשר אני לא חושבת על דבר מלבד אדל, פתחתי את הדלת ומיהרתי להכנס לחדרי אפילו מבלי לסגור אותה.
לקחתי את הרוּנה וציירתי עיגול גדול על האוויר, בידיוק כמו שגבריאל לימד אותנו.
וכשראיתי את זה, רעדתי.
זאת הייתה הבת המתוקה והיפה שלי, השיער הבלונדיני והזהוב שלה.. העיינים הירוקות והשובות שלה.. החיוך המתוק שיכול להמיס כל אחד,
זה הכה בי.
לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהיא סובלת, בחדר צפוף וקטן כשהיא נמצאת ביחד עם 12 ילדות נוספות בגילה.
המבנה רעוע והמטפלות רשעות ומתעללות בילדים, אני רציתי פשוט למשוך אותה אליי ולחבק אותה הכי חזק בעולם..
לא שלטתי על זה כשהרוּנה נפלה מיידי, השער נסגר ונשברתי.
בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי,
הגעגוע לאדל.. היא סובלת שם בלעדיי.. ״זה לא מגיע לה!!!!!!״
צרחתי תוך כדי שכיסיתי את עיניי ודמעות זולגות על לחיי
לפתע הרגשתי יד שרירית מונחת על כתפי ותוך כדי הדמעות הזולגות מלחיי העפתי מבט לאחור זה היה הוא..
רפאל, ראיתי שהוא היסס אך מיד התרוממתי וחיבקתי אותו,
הייתי צריכה את החיבוק הזה, והוא הבין.