A world of angels

אדל

אדל.. הילדה המתוקה המושלמת והיפה שלי.. בסך הכל ילדה בת 5
אני לא מסוגלת לשאת בעובדה שרק כמה חודשים בודדים ומסכנים נשארו עד לנקודה שהחיים שלה ימשיכו בלעדיי.. איך היא תחייה בלי אמא בעולם הזה? בלי הורים..

אני מצטערת.. קוראים לי לילה ואני חולה בסרטן.
המחלה הארורה והנוראית הזו החריבה את חיי וחייה של ביתי, הדבר היקר לי מכל בעולם..
אדל תמיד גדלה ללא אבא, אריאל, הבעל הכי טוב שאיי פעם יכולתי לבקש.. הוא נרצח בידי מחבל ארור כשאדל הייתה בסך הכל בת חמישה חודשים...
אז העובדה שבסך הכל עוד מספר חודשים ספורים אדל תשאר יתומה בעולם האכזר שכזה, ללא אמא שתגדל אותה.. איך היא תמשיך בלי החיבוק והסיפורים לפני השינה שהייתי מקריאה לה כל לילה? מי יהיה הבן אדם שיזכיר לה מי היו אביה ואימה כאשר תתבגר ותשכח את רוב חוויות העבר?
אני חושבת על אותם דברים בעודי שוכבת חולה ומיוסרת מכאבים במיטת בית החולים, כל כך הרבה מכונות המחוברות אליי ואלוהים יודע בכלל מה הן עושות.
אני מסתכלת במבט שבור ומלא רחמים על בתי הקטנה, על השיער הבלונדיני המדהים שלה והעיניים הירוקות הכל כך מתוקות ושובות שלה, היא יושבת לצד מיטטתי וקוראת ספר אחר שהייתה מביאה מהסיפריה בביתנו, שתכף גם הוא, המקום בו גדלה וצברה את כל החוויות איתי, אמא שלה, יהיה מיועד להריסה.
וחושבת, איך חייה יהיו בפנימיה, האם היא תאומץ על ידיי משפחה אחרת וביתי היפה שגידלתי חמש שנים מחיי והערצתי תשכח אותי ותחייה אצל משפחה אחרת? או שחייה יהיו אומללים בפנימיה ולא תקבל את החיים שמגיעים לה...

לא עבר יותר מידיי זמן עד שהמחלה התפשטה בגופי עד למצב אשר לא יכולתי לדבר.. כל מילה אשר הייתי מוציאה מפי הייתה גוררת אחריה סבב שיעולים מייסר אשר שרט את גרוני
המדדים לא הסבו אושר גדול והראו שהמרחק ביני לבין הלא נודע הוא כמה ימים בסך הכל, ובמשך כל הימים האלו היחידה שהייתה במוחי היא אדל, במשך הימים הבאים ידי לא עזבה את ידה לרגע קט.

14/5/2024~
״שעת מוות 22:35״
שמעתי את הרופאים אומרים לפני שהכל נהיה שחור.
ובאופן מוזר, התעוררתי.
פקחתי את עיניי וברגע שהבנתי שאני עדיין מסוגלת לחשוב להרגיש ״לנשום״ נבהלתי.
התחושה הייתה מוזרה, לא הרגשתי קיימת אבל.. הייתי.
״מ..מ..מה״ מלמלתי בקושי
מסביבי מקום מעונן מלא במבנים עתיקים ויפים ומין רוחות כאלה בדמות מלאך בעלות כנפיים והילה, ובעיקרון פחות או יותר הקונספירציות שהיו לחיים שלאחר המוות..
לא הספקתי לחשוב יותר מיידי לפני שקול גברי קטע את מחשבותי
״היי לילה, קוראים לי גבריאל, ואני צריך להסביר לך את מה שקורה כאן..״
החלטתי לשתוק ולהקשיב משום מה..
״את לא מודעת לכלום כרגע ולכן אצטרך להסביר לך הכל... אני מצטער אבל כמו שאולי הבנת ויכול להיות שלא, את כבר לא בין החיים.. או לפחות החיים שבכדור הארץ. כל מה שהכרת עכשיו הולך להשתנות והדרך תהיה ארוכה.. אבל כרגע, את בעולם הבא.״
בהיתי בתדהמה באדם אשר היה בדמות מלאך עומד מולי, הוא היה לבוש במין שמלה עשויה בד לבן והילה מעל ראשו בצבע צהוב זהבהב שכזה.
לא האמנתי לדבר אשר ראיתי, לא ידעתי מה לחשוב, להגיב ופלטתי
״מה!? אני מה.. זה בטוח חלום!! למה אני בכלל ממשיכה לדבר איתך אני צריכה להתעורר אני צריכה להמשיך לשמור על בתי הקטנה!!״
״אני מצטער״
בלי יכולת להבין או לעכל את כל מה שראיתי ושמעתי נפלתי אל הרצפה על ברכיי וצרחתי, פשוט, צרחתי.
״אני יודע שזה המון לעכל, את תקבלי זמן בבית המנוחה עד שהנשמה שלך תהיה מוכנה למסע העומד לפניך, ואלמד אותך את כל הדברים שאת צריכה לדעת על המקום בו את נמצאת.״
בלית ברירה הקשבתי למילותיו ובמבט מיוסר ליווה אותי לחדרי המנוחה שם יכולתי לבקש ולעשות כרצוני, אך הבעיה שלא רציתי שום דבר אחר מלבד לחבק את אדל פעם אחרונה, להרגיש אותה להריח אותה..
נבלעתי אל תוך המחשבות האומללות במוחי וכביכול ״נרדמתי״.

——————————————————————————

היוששש אז אני מקווה שמישהו יקרא את הסיפור הזה באמת ואם אהבתם אני אשמח גם אם תצביעו ותרשמו איך אני יכולה לשפר את הסיפור או מה הייתם רוצים לראות בפרקים הבאיםםם🩷❤️❤️