פלאשבאק
"עוד פעם אחת אני שומעת את השם שלי יוצא לך מהפה,יהיה חבל על הפרצוף שלך,תתחילי להירגע ומהר לפני שמפוצצים אותך מכות,יש מבין?" סיוון באה וצעקה עליי,היא באמת חייבת להתחיל לצחצח שיניים, ריח הזה בלתי נסבל
"א..אני..אני לא אמרתי עלייך כלום" אמרצי בגימגום,לעזעזל למה אין לי ביטחון,למה אני חייבת לגמגם.
"תשמרי תשקרים שלך לעצמך,ותתחילי לדבר יפה,כי את לא תקראי לי שרמוטה,האם אני ברורה?"
אבל מה לעשות שזה מה שאת.למה אני שותקת לה,למה אני לא אומרת לה את זה?
אבל בזמן שאני במחשבות שלי,היא הספיקה להעיף לי את כל הספרים וללכת.
השפלה
זה מה שאני מרגישה עכשיו,כשכל הבית הספר מסתכל עליי,ושותק,חלק מתלחששים,חלק צוחקים,זה כבר ניהיה השגרת יום יום שלי ,ההתעללות,הבריונות,הצעקות של סיוון,מתי כל זה יפסק?
אספתי את הדברים שלי בשקט,כשאני מסדרת את משקפיי,ויצאתי מבית הספר לכיוון הבית,כשאני רואה את סיוון ואת החבורה שלה צוחקים להם ,אני גם רואה אותו,את בן,מי שהתחיל את כל זה..
אני מסתכלת עליהם לשנייה,משפילה מבט והולכת לכיוון הבית,מתי כל זה יפסק?
-------
"אני בבית"צעקתי כשנכסתי והורדתי את נעליי
"אוו שלום לך מותק" אמא שלי באה וחיבקה אותי לשלום
"איך היה בבית הספר?" היא שאלה עם חיוך
חרא,נוראי,תעיפי אותי כבר משם,אני רק סובלת.
"כרגיל" חייכתי חייך מזויף,אמא שלי לא יודעת כלום.
"יופי,מעולה,הכנתי לך מה שאת אוהבת,בואי שבי,אני צריכה לדבר איתך" אמא שלי אמרה לי והובילה אותי לכיוון המטבח
ישבתי בכיסא בזמן שאמא שלי שמה לי אוכל על הצלחת.
אמא שלי עיתונאית,היא עובדת לרוב בבית ומדי פעם יוצאת לפגישות עסקים מחוץ לעיר,זאת רק אני והיא,יש לנו בית נחמד עם ארבעה חדרים,ומרפסת,אין לי אבא,כאילו אולי יש לי,אבל אף פעם לא שמעתי עליו,אני רק יודעת שהוא עזב את אמא שלי שבוע לפני הלידה ,והיא מגדלת אותי לבד,סבתא שלי עזרה לה,אבל אז היא עברה לארצות הברית,אני כל כך מתגעגעת אליה
"טוב אז מתוקה שלי..יש לי משהו להגיד לך ..מטעם העבודה,הם שולחים אותי..כלומר אותי ואותך..לשליחות,במשך שנה,בארצות הברית..אנחנו נגור עם סבתא שלך,ובעוד שנה אנחנו נחזור לכאן,אני מקווה שזה בסדר מצידך ושתקבלי את זה יפה,כי זה לא קל לעזוב את כל החברים,אבל תביני,זה בונוס ענקי למשכורת,וזה עבודה בארצות הברית,ואנחנו נעשה כיף חיים" אמא שלי הודיעה לי..ולא היה יותר מאושרת ממני,סופסוף לעזוב את המקום הזה,את ההצקות,הבריונות,להתחיל מחדש!!
"אל תדאגי אמא,נעשה כיף חיים,מתי אנחנו טסות?"שאלתי אותה עם חיוך מאוזן לאוזן
"בעוד חודש,נצטרך להתחיל לארוז,את הבית נשכיר ככה שלא נצטרך להעביר הכל,ואת הדברים החשובים נשאיר בחדר שלך שאותו ננעל והוא לא יהיה לשימוש" היא אמרה לי והמשכנו לדבר על המעבר
סוף סוף זה קורה,התחלה חדשה,לעבור מהמקום הזה,לא לראות את הפרצופים בבית הספר,את סיוון והחבורה שלה,את הצעקות שלה,הריח הרע מהפה שלה,כמה חיכיתי לזה.
סוף פלאשבק
"נוסעים נכבדים נא להדק חגורות בעוד מספר דקות אנחנו נוחתים בישראל"
הרמקול במטוס הודיע,ואני בדיוק התעוררתי,הנה עברה לה שנה,וחזרנו לישראל,היה לי טוב בארצות הברית,ולא רציתי לעזוב,עלה לי שם הביטחון,השתנתי,צבעתי את השיער,שיניתי סגנון לבוש,אני מור חדשה,רזה יותר,יפה יותר,עם ביטחון גבוה יותר,איפה מור לפני ארצות הברית ואיפה מור החדשה ..
רק מקווה שגם כאן אני אתחיל מחדש,בלי בריונות,בלי הצקות,בלי כלום .
----
אז זה הפרק הראשון,מקווה שתאהבו ❤
YOU ARE READING
Do you think Im pretty?
Teen Fictionילדה שעברה התעללות,בריונות,עוברת לארצות הברית במשך שנה לגור עם סבתא שלה,לאחר שנה היא חוזר לאותו המקום,לאותם האנשים,אבל בתור ילדה שונה האם היחס כלפייה ישתנה?או שתישאר אותה ילדה? האם בכלל זוכרים אותה בבית ספרה הקודם? הכל בפנים (:
