נכנעת

חזרה את העבר: פרק 1

                               בלייר
לפני 4 שנים
גיל 12
סידני שבאוסטרליה

היום הוא יום הולדת השניים עשר שלי אני כל כך מתרגשת שאני ערה כבר מארבע לפנות בוקר, מחכה שהשעון מעורר שלי כבר יצלצל כדי שאוכל כבר להעיר את ההורים שלי ונאכל ביחד עוגה,
כן, זאת מסורת אצלנו שכל פעם שיש למישהו יום הולדת אנחנו אוכלים יחד עוגה בבוקר, *צלצול שעון מעורר*  "סוף סוף!!" אני אומרת ומזנקת מהר מהמיטה.
יוצאת מהחדר והולכת זריז לשירותים לצחצח שיניים,
לאחר שציחצחתי שיניים אני יורדת בשיא ההתרגשות במדרגות,
ובדרכי לחדר של ההורים שלי,
אני באה לקפוץ על המיטה שלהם בהתרגשות ולהעיר אותם אבל אני לא רואה אף אחד,
החדר מסודר, והכל שקט.
אני הולכת לחפש אותם במטבח, והם גם לא שם, וככה אני מחפשת בכל מקום בבית עד שאני מתיישבת על הספה הנוחה שלנו בצבע חום קפה בהיר כזה משתלב טוב עם השולחן הלבן שלנו והפרחים הלא אמיתיים בתוך האגרטלים היפים שלנו, אני מתיישבת ומיואשת ולחוצה בו זמנית,
עד שאני שומעת רעשים מהמרפסת אני יוצאת לבדוק ואז אני רואה את ההורים שלי עומדים ליד השולחן ושרים לי עם בלונים שתלויים על כיסא ועוגת הפודינג המפורסמת של אמא שלי,
היא כל כך טעימה,
אני רצה לחבק אותם בהתרגשות והלחץ שלי מתפוגג.
איך לא חשבתי לחפש במרפסת?
"תודה רבה!!!" אני אומרת בהתרגשות רבה.
ואמא שלי עונה "בבקשה מתוקה שלנו" בחיוך מקסים,
ואבא שלי אומר "הכל בשביל הבת האהובה עלי",
"והיחידה" אמא שלי מקניטה אותו בצחוק וכולנו צוחקים.

לאחר שסיימנו לאכול את העוגת הפודינג של אמא שלי,
אלוהים רק עם הייתם טועמים אותה הייתם מתאהבים ישר,
אז עליתי לחדרי להתארגן לבית ספר.
לבשתי ג'ינס כחול נמוך וחולצה לבנה צמודה עם נעליים סניקרס לבנות ,
לפני שאני מוכנה אני מסדרת את שערי המתולתל בצבע שטני ושמה רק מסקרה כמו כל יום, אני פשוט אוהבת יותר מראה טבעי.
"את מוכנה, מותק?" שומעת אמא שלי מהקומה התחתונה,
"כן, רק רגע אני יורדת אמא" אני עונה לה מחדרי ולוקחת את התיק השחור שלי עם סמל של אידידס באמצע,
ואני יורדת במורד המדרגות בבייתי.

                  ~~~~~
לאחר בית הספר  -היה מעולה אגב-
כשנכנסתי לכיתה כולם שרו לי יום הולדת שמח עשו לי יום הולדת בכיתה ובהפסקה אני וכל חברותיי שמענו שירים ושרנו כאילו אנחנו באיזו הופעה,
זה ללא ספק היום הכי טוב בחיי!.
באוטו סיפרתי לאימי מה שהיה בבית הספר ועכשיו לקרת ערב ואני עומדת להיכנס להתקלח מכיוון שאני והורי הולכים למין מסעדת קינוחים האהובה עלינו -בעיקר עלי-
                ~~~~~~
לאחר המקלחת אני מתארגנת שמה שמלה בצבע כחול אוקיינוס  -שזה הצבע האהוב עלי-  היא רק עם שרוולי ספגטי,
ויש שסע ברגל ימין שלי קצת מעל הברכיים שלי, אני שמה נעליי אולסטאר לבנות,
ומסדרת את שערי השטני עוד פעם, אלוהים כמה עבודה לוקח השיער הזה,
הפעם אני שמה קצת יותר איפור אבל לא יותר מידי שעדיין רואים את הנמשים שלי על מתחת לעיניים שלי בצורה מושלמת, אני שמה עלי בושם, ויורדת במדרגות.

אנחנו עכשיו בדרכנו אל המסעדה כולי בהתרגשות שאי אפשר להסב..  *בום*
הכל פתאום נהיה שקט אני זוכרת רק שמכונית נתקעה בנו וסטינו לצד הכביש במהירות והתרסקנו עם המכונית ואני מרגישה אדם מחזיק בי, אני לא הצלחתי לראות את פניו,
ולאט לאט עיניי נסגרות.

                 ~~~~~~
אני מנסה לפתוח את עיניי ולאט לאט מצליחה עד שאני צליחה לראות, קצת מטושטש, אבל עדיין מספיק כדי לראות שאני בבית חולים.
מה לעזעזל?
למה אני בבית חולים?
אני קופצת ואז הרופא מרגיע אותי,
"למה אני בבית חולים?" אני שואלת אותו,
"קראתה תאונה" הוא עונה לי בנחת.
"איזו תאונה?" אני שואלת, יש לי כל כך הרבה שאלות שהראש שלי עוד שנייה מתפוצץ,
"זה לא משנה," הוא עונה והפעם שומעים בקולו דאגה,
"איפה ההורים שלי?" אני שואלת אותו ומתחילה להילחץ,
"הכל בסדר איתם?" אני ממשיכה לשאול,
והפנים שלו נראות מודאגות יותר כאילו הוא ידע שהשאלה הזאת תגיע.
"הם.... ההורים שלך... הם... הם לא שרדו..." הוא עונה לי בהיסוס,
לא לא לא זה לא אמיתי, זה לא יכול לקרות, אין מצב! בטח עובדים עלי,
"לא לא לא, בבקשה תגיד לי שאתה צוחק, בבקשה" אני אומרת לו בקול כולו שבור,
"אני מצטער" הוא אומר לי,
אין מצב שזה אמיתי, אין מצב, אני מרגישה את הדמעות מתחילות לצוף בעיניי,
ופתאום נכנס מישהו מעבר לדלת החדר שאני בו, נכנס אליו בחור גדול, כולו שרירים, חולצה לבנה מכופתרת, חליפה שחורה, עניבה אפורה, והוא נותן לי מעטפה חומה, הוא שולח אלי פרצוף מצטער ויוצא מהחדר,
אני פותחת את המעטפה וקוראת מה שרשום בדף הלבן שבתוכו,
אני מרגישה את הדמעות זולגות על פניי במהירות ובכמות מופרזת,
רשום על הדף:
"שלום רב לך גברת בלייר סמית'
אנו משתתפים בצערך, ובעונג רב אנחנו נקבל אותך אל בית היתומים שלנו בהרצות הברית."

אין סיכוי, זה לא קורה לי, זה לא אמיתי, לא יכול להיות שזה אמיתי.
זה ללא ספק היום הכי גרוע בחיים שלי....