משאלת מוות
המוות הוא הדרך היחידה החוצה. וגם אז, אתה אף פעם לא באמת חופשי. לא משנה מה אתה עושה או עשית, אם היית נשיא מועדון האופנועים 'להבות הגיהינום' לכל החיים, או בוגד, אתה תמיד תהיה קשור גם כשאתה כבר לא על כדור הארץ. אני מאגרפת את כפות ידיי, מנסה לא לאבד את קור הרוח שלי בחדר השקט. זה לא הוגן ואין לי מה לעשות בקשר לזה.
אני נושכת את שפתיי כל כך חזק שאני מרגישה את שאריות השפתון האדום שלי מתערבב עם דם, לא בטוחה מה יצא לי מהפה אם לא אעשה זאת. אני צריכה לצאת מכאן. המנגינה של ציפור חופשייה, של לנרד סקינרד, השיר האהוב על אבי, זורמת דרך התקרות הגבוהות של בית הלוויות של נורמן. האקורדים הראשונים האלה קורעים אותי לגזרים. ריקנות ממלאת את נשמתי. אני בולעת חזק, מעכבת את נהר הדמעות שעומד לפרוץ ואני בורחת החוצה. הדלת נטרקת, מרחיקה את כולם ממני, לפחות לזמן מה.
אני נושמת נשימה עמוקה ונושפת לאט. אין מקום לחלשים במועדון הזה, אני חייבת להיות חזקה לא משנה מה. אף אחד לא שם זין שאני מעדיפה להיות זו ששוכבת בארון המתים. אולי אני פשוט צריכה לברוח ולהפר את תקופת המבחן שלי. כלא הוא בחירה טובה יותר מאשר להתקיים בלי האדם היחיד שהיה אכפת לו אם אני חיה או מתה. אני מנגבת את הדמעות הבודדות שברחו ויושבת על המדרגה הראשונה. אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים, נכון? אני מדליקה סיגריה ושואפת עמוק.
"את יודעת שהדברים האלה יהרגו אותך," אומר קול עמוק לא מוכר.
אני מסתובבת ובוהה באדם שנראה יותר כמו דוגמן מכל אופנוען שראיתי. שיער ערמוני שמתחנן להעביר בו את אצבעותיך, עצמות לחיים מסותתות ומעט זיפים והבעה שאומרת, 'אני לא שם זין על העולם'. והדבר המהפנט בכל האריזה הזאת, זה עיניים כחולות שיכולות לחדור טנק משוריין. אם הוא לא היה לובש וסט עור כמו שאר חברי מועדון האופנועים, הייתי נשבעת שהוא אבוד, או מלאך שבא להציל אותי.
אני שואפת מהסיגריה שלי ונושפת את העשן באיטיות. "באמת?" אני מגלגלת עיניים. הוא כנראה חושב שאני שה תמימה ופגיעה. טרף ללילה אחד. אז שיחשוב שנית, הייתי עם בחורים כמוהו כל חיי. אני מכירה את כל הבולשיט. "יש לך משאלת מוות או משהו?" אני מסמנת לעבר הסיגריה שלו.
הוא נושף עשן מסולסל. "אולי." הוא צוחק, "דיברתי על אלה." הוא מצביע על עקבי הסטילטו המשובצים שלי.
אני נשענת על סורגי הברזל הצמודים למדרגות. אוקיי, אז ההלוויה של אבא שלי היא לא הזמן או המקום לנעול את מגפי העקב השערורייתיים אבל לא אכפת לי. הבטחתי לו ביום שהוא קנה לי אותן שלעולם לא אוריד אותן מהרגליים. אם הייתי עושה זאת, אימי החורגת אגתה בטח הייתה מוכרת אותן בשביל קרטון סיגריות או משהו.
"התינוקות האלה הם הנשק המושלם... בכל כך הרבה מובנים. אני אף פעם לא עוזבת את הבית בלעדיהן." אני זורקת את בדל הסיגריה שבידי על האדמה ודורכת עליו עד שקוברת אותו עם העקב הרוצח שלי.
YOU ARE READING
ניפגש בחצות
Romanceאמרלד גרין חולמת להימלט מהעולם הידוע לה, מועדון האופנוענים 'להבות הגיהינום', עד שטרגדיה פוקדת אותה. היא לכודה עם אם חורגת זדונית ושתי אחיות חורגות ונאלצת לסבול את התעללותן המתמדת. ליאם קרוז, נשיא מועדון 'דרקון הזהב', נהנה מחופש גמור, ללא חוקים או ח...
