ניפגש בחצות

פרק 2

אלף לילה ולילה

אני לא חובב גדול של לילות, הזיה לא? במיוחד שכל העבודה שלי מסתכמת בלחיות בלילות. יש משהו שקט מדי ועם זאת רועש מדי, כי המחשבות בראש לא נותנות לי מנוח. איבדתי כל כך הרבה, אבל מעולם לא הייתי חזק מספיק כדי שהשריונות שבניתי ישמרו לי על הלב. כנשיא, אני לא יכול להראות את זה, אז המוח שלי קודח בזמן שאני עושה את מה שאני צריך לעשות. שזה אומר - לשמור על המועדון שלי בכל מחיר, בדיוק כמו שהבטחתי שאעשה ואת ההבטחות שלי אני אף פעם לא מפר.

אבל מה שאני עוד יותר שונא מלילות, זה שמועדונים אחרים משתלטים לי על המקום. יש גבול, השטח שייך לי ואף אחד, אף אחד לא יאיים לשלוט בו, לקחת אותו, לפגוע בו. כשקיבלתי את הנשיאות הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כמו אבא שלי שהתעסק בסמים, נשקים ובטח לא בסחר בנשים. אני נשארתי באזור האפור, החלטתי שהמועדון שלי יישאר בתחומים האלה, הלבנת הון, הלוואות וחברות קש. במהלך כל חיי ראיתי איך זה פשוט הורס לאט לאט את הנפש, צריך להיות בן זונה גדול כדי לסחור בנשים ולהרוס להן את החיים עם סמים. צריך להיות מעבר לחכם כדי להתעסק עם הקרטל, מי צריך את כאבי הראש האלה? אולי אני נשמע רכרוכי בתור נשיא מועדון, אבל זו הדרך שלי ולא אתן לאף אחד להיכנס בה. 

זאת הסיבה שאני יוצא עכשיו, שהירח מלא וכלום מלבד שקט וחושך מחכים לי בחוץ. אני עולה על אופנוע ההארלי הכחול שלי, נושם עמוק ומתפלל שהרעשים בראש יפסקו. הדרך חלקה, הכוכבים מנצנצים באזור הזה ואני נתפס בהם, מדמיין אותם במקום את החושך שמאיים להשתלט עליי.

לכולם יש חולשות, אבל הכל תלוי באיך מתמודדים איתן. אני החלטתי ללכת עם הפחד, אף פעם לא נגדו, אף פעם לא נשאב אחריו, אלא יחד. ככה אני מתמודד עם הפחד שלי, האם זה לא מפחיד? לחלוטין כן. לעומת זאת, אף פעם לא יפחיד אותי לשמור על המועדון והמקום שלי, וזה מה שעובר לי בראש שאני מתקרב למחסן הישן שהיו צריכים לפרק אותו מזמן. הם חושבים שלא אעלה עליהם, עד כמה אפשר להיות טיפשים?

נולדתי פה, נולדתי בתוך המועדון. לאימא כוסית[1] ואבא נשיא... מי היה מאמין שארש את מקומו. היא אומנם לא הייתה האישה שלו, כמו שנהוג לקרוא לאישה החוקית במועדון, במהלך שנות חיי, אבל היא ידעה לסובב אותו על האצבע הקטנה שלה. רק על ערש דווי, קצת לפני שהוא מת הוא הפך אותה לאישה הראשונה והכיר בי כבן. אחרי שנים שרציתי שיהיה גאה בי, סוף סוף הרגשתי מספיק טוב כדי להיות הנשיא.

אימא שלי, למרות שהייתה במרבית שנותיה הכוסית של אבא שלי, ומעולם לא פקפקתי בבחירות שלה, העניקה לי ערכים, שהם בדיוק ההפך מאבי, השילוב של הכוח שיש בנשיאות והערכים שהוטמעו בי, עושים את כל העבודה הרבה יותר קלה, נכונה וזה שווה הכול.

אני מנער את ראשי משטף הזיכרונות שפקד אותי ומכבה את המנוע במרחק סביר מהמחסן, הם לא צריכים לדעת שאני פה. אני מתקרב בצעדים איטיים ומדודים, בוחן את המקום. אני יודע בדיוק איפה כל שומר נמצא. לא רק שהם מנסים להשתלט לי על המקום, להיכנס לי לעסקים, אלא גם להביא סמים ונשק למקום שלי - לא יקרה לעולם! הם חושבים שאני טיפש? שיחשבו שוב.