מגדל השן שלי
מגדל השן שלי הוא מקום מפלטי היחיד. לפחות יש לי מנעול על דלת חדר השינה בקומה השנייה, שם אני יכולה למצוא קצת שקט. אני מביטה דרך החלון, רואה זוג ילדים רוכבים על אופניים ברחוב השקט, צוחקים ומתרוצצים כל כך מהר שנראה שהם שוכחים את העולם האמיתי מאחור. לעיתים, רציתי להיות כזאת, אבל כשאת חלק מהמועדון זה לא אפשרי. השכנים שנאו אותנו מאז שאבי רכש את הבית. רעש מנועים, אופנועים וברביקיו, ויש דברים שלא נאמרים על מה שקורה במועדון.
כשאתה רוכש בית בשכונה שקטה ויוקרתית, אתה לא יכול לצפות למשהו אחר. אלוהים יודע למה אבא חשב שלגור כאן ישפר את חיינו. אף ילד לא הורשה לשחק איתי וההורים בקושי הסתכלו עליי. זה לא משנה, כי עכשיו זה גרוע יותר מכל.
דפיקה בדלת ואחריה צעקה, מפריעה למחשבותיי.
"אמרלד! אימא רוצה שתנקי את השירותים. עלייך לעשות את חלקך." סרינה מקטרת.
"אני אטפל בזה," אני משיבה. אגתה ודאי חושבת שהיא ירשה עוזרת בית ולא בת חורגת.
אני מבינה שהיא שילמה את הקנסות שלי ואת עורך הדין שהשיג לי את צמיד הקרסול השחור הזה, שנראה כמו אזיקים. כמובן, אבא שלי הוריש לה הכול, אז זה לא שהיא עוזרת לי מתוך נדיבות, אבל כיוון שאני תקועה כאן לחודשיים נוספים, אני חייבת לשתף פעולה. לאחר מכן, אני עוזבת.
אני מתרוממת מהמיטה ומביטה במראה, מעבירה את אצבעותיי בשיער החום הארוך שלי. עוד כמה מטרים ואני יכולה לשלשל אותו מהחלון ולחכות לנסיך שלי. אני משחררת צחקוק כשקרוז פולש למוחי. אם הוא יתפוס את השיער שלך, זה כדי להציל אותך בדרך אחרת לגמרי. אני אוספת את השיער שלי לקוקו וצועדת לכיוון השירותים.
סרינה ומארינה מצחקקות במסדרון, מתנהגות כאילו אני לא קיימת, ואז פונות למטה ויוצאות מהדלת הראשית. טוב, אולי היום ילך טוב יותר ממה שחשבתי בהתחלה. לפחות אני לא צריכה להתמודד עם השטויות שלהן כל היום. כלומר, הן תמיד שנאו אותי באיזו דרך קנאית מעוותת, אבל מאז שאבא שלי נפטר הן העלו את רף ההצקות פי חמש מאות.
קרוז אפילו לא הקדיש להם רגע במהלך היום. שפתיי מתעקלות לחיוך. אלוהים, למה אני עדיין חושבת עליו? כנראה שהמוח שלי נפגע מהאירועים האחרונים. מה זה משנה? בכל מקרה כשאעזוב לא אראה אותו יותר.
אני פותחת את דלת הארון במסדרון כדי להוציא דלי ומטלית. פעמון הדלת מצלצל. שיט, בבקשה שזה יהיה קצין המבחן שלי. במזל של ממש הצלחתי להימלט מהשוטרים אתמול בלילה. אם הם לא תפסו אותי, זה כאילו לא קרה. הצעדים שלי נשמעים על רצפת האריחים, הקול נהיה חזק יותר עם כל צעד. הלב שלי פועם בחזה. נכון שאני לא אוהבת להיות כאן, אבל הכלא יהיה גרוע פי מיליון.
אני עומדת מבלי לזוז צמודה לקיר, מחזיקה במטלית. לעזאזל, מה אני עושה? לא שאני יכולה להיעלם או להשתמש במטלית כנשק. אני שותקת כמו עכבר שמתחבא מהחתול, ממתינה לשמוע את גזר הדין.
YOU ARE READING
ניפגש בחצות
عاطفيةאמרלד גרין חולמת להימלט מהעולם הידוע לה, מועדון האופנוענים 'להבות הגיהינום', עד שטרגדיה פוקדת אותה. היא לכודה עם אם חורגת זדונית ושתי אחיות חורגות ונאלצת לסבול את התעללותן המתמדת. ליאם קרוז, נשיא מועדון 'דרקון הזהב', נהנה מחופש גמור, ללא חוקים או ח...
