החיים שבמוות שלי

אני לא יכולה יותר...

הוא הסתכל בי במבט שאני לא יודעת איך לתאר,
אחרי רגע של שקט הוא תפס את פרק היד שלי וסובב אותי במין סיבוב מוזר שבסופו אני הייתי שכובה על המיטה והוא לידי עומד על הרצפה,
מכוון אלי את הפגיון!

עצמתי עיניים.
בלי פאניקה.
בלי פאניקה.
נשימות עמוקות.
כבר הייתי אמורה להתרגל לאנשים שבאים להרוג אותי,
כנראה יש דברים שלא מתרגלים אליהם.
הגיוני סך הכל.

אם אני בדמות שאמורה לאהרג על ידי רודריק,
אני אהרג על ידיו לא משנה מה.
זה הגורל של אלינורה ועכשיו גם שלי.
אוווווף
דיי לא!
אסור להתייאש,
אני אלחם בגורל הזה!

טוב,
בואו נתמודד אם המציאות,
אפילו שאני בכלל לא בטוחה שזו המציאות אבל נזרום.
פקחתי עיניים,
ציפיתי שהעיניים שלו יהיו מלאות בכוונות רצח.
האדם שעומד להרוג אותי אמור להיות רשע.
אבל הן היו מלאות בעצב ויאוש עמוק.
היסכלתי עליו והוא הסתכל עלי.
לא יכולתי לחכות יותר.
להרצח זה דבר אחד,
אבל לחכות לרצח שלך?!
זה כבר מוגזם.

"טוב יאלה, אין לי את כל היום" אמרתי תוך כדי מחשבה שאני כנראה האדם היחיד שמספיק מטומטם כדי לזרז את המוות שלו, ואז תיקנתי את עצמי שלא אומרים מילים לא יפות.
אני חכמה!
פשוט לא תמיד אני משתמשת בשכל שלי.
זה כבר יותר טוב.

הוא הסתכל עלי במבט לא מבין.
"יאלה מה?"
מה הוא שואל אותי מה!
הוא רוצה שאני אגיד לו לרצוח אותי?!
"תעשה כבר את מה שאתה מתכוון לעשות"

הוא עדיין לא הבין למה אני מתכוונת
" נו, אתה לא רוצה להרוג אותי כבר?" דחקתי בו.
הוא עדיין לא הבין
וואי יאדם קשה הבנה, מה מסובך?
דקירה קטנה וזהו.
הוא השפיל מבטו מפרצופי אל הפגיון שבידו ומבט מבין נחת על פניו,
סוף סוף!

הוא ישר הזיז את הפגיון ואמר "זה היה מתוך הגנה עצמית, אני לא אפגע בך"
ואז הוא הוסיף במלמול חלש יותר לעצמו "אני לא רוצח, כמוך"

אני רוצחת?
"אתה יודע ששמעתי אותך" אמרתי בטון מוכיח.
" אז מה, שנינו יודעים שזה נכון"
הוא ענה בטון האני לא התכוונתי שתשמעי אבל אם כבר שמעת אז בואי נפתח את זה.
אז החלטתי שבאמת בוא נפתח את זה כי למה לא?

"אני לא רוצחת" אמרתי בקביעה.
" כן בטח" הוא ענה בגיכוך עצוב
"תספרי את זה לגופות שהחבאת בגינה"
"אני לא החבאתי שום גופות!!"
הוא התחיל לעלות לי על העצבים.
"עד עכשיו עוד יכולת להכחיש איך שהוא, אבל את הרגע ניסית לרצוח אותי, אז זו קצת בעיה בשבילך"

יש משהו בדבריו...
"אבל בסוף לא רצחתי אותך" אמרתי כהוכחה.
"אנחנו יודעים שזה רק בגלל שהעפתי ממך את הפגיון!" הוא ענה בעצבים.
הוא צודק, אבל הוא לא.
כי באמת באתי לרצוח אותו,
אבל בסוף לא עשיתי את זה.
ולא רק בגלל שהוא לא נתן לי.
השאלה איך אני מוכיחה לו את זה...