דברים שהשארנו בעבר

פרק ראשון

-היילי-

קול אנחה כבדה יוצא מקולי ברגע שאני שולחת את ידי לכבות את השעון המעורר בפעם העשירית. מודעת לכך שזהו השלב בו אני צריכה לקום ממיטתי, אך מחליטה להתעלם מכל הקולות בראשי הקוראים להעיף את התחת שלי למקלחת, מהסיבה הפשוטה שאין לי סיבה, אין לי סיבה שתכריח אותי לקום מהמיטה, וראשי צונח בחזרה לכרית.
״היילס, הפנקייקים מוכנים״.
סיבה.
כמו ילדה בת חמש ששומעת את המילה ברביות אני קמה ממיטתי והולכת אל עבר המקלחת הנמצאת סמוך לחדרי. שוטפת פנים, מצחצחת שיניים, מגניבה מבט במראה, רואה את השתקפות פניי הנפוחות ויוצאת.
״בוקר טוב מותק, איך ישנת?״ ברגע שאני נכנסת למטבח דודתי מקבלת את פניי.
״בסדר.״ אני מחזירה למג תשובה בזמן נגיסה בפנקייק החם.
מג היא הדודה שלי, היא הייתה גרה 3 רחובות סמוך לביתי ובית אבי לפני שעזבנו את סוואנה, עכשיו אני גרה איתה.
אנחנו בתחילת ספטמבר, מה שאומר שעברו שבועיים מתחילת הלימודים, מה שאומר שהיום זה היום הראשון שלי חזרה לבית ספר שעזבתי לפני 3 שנים.
מה שאומר שאני אראה אותו.
״מתרגשת?,״ כאילו הצליחה לקרוא את מחשבותיי מג שואלת בקוצר רוח.
״אני הולכת להתארגן.״ אני מתעלמת משאלתה כי אני בעצמי לא יודעת איך אני מרגישה.
אני הולכת לראות אותם שוב, את כולם. מה אני אמורה להגיד?, הם ישמחו לראות אותי? איך אני אסביר את הניתוק? אני צריכה בכלל להסביר?
שאלות, ועוד שאלות מתווספות למחשבותיי. לבינתיים אני עולה חזרה לחדרי המלא בארגזים שלא פרקתי, ואני מוסיפה לעצמי תזכורת בראש למצוא יום לסדר את כל הבאלגן הזה כי הגעתי להבנה שאני פה לטווח הארוך.
אני מוצאת בין הערמות את ארגז הבגדים, מוציאה ג׳ינס רחב וחולצה שחורה חלקה החושפת את פס החזייה ומתלבשת.
------------------------------


דודה מג החליטה לעבוד מהבית היום, ונתנה לי לקחת את האוטו לבית הספר.
נכנסתי לחניון המוכר, שבעבר בחטיבה תמיד ישבנו בצד השני שלו והסתכלנו לעבר הצד השני, שם נמצא התיכון. נזכרת איך שלושתנו היינו יושבים שם בארוחות צהריים ומדברים על היום הראשון שלנו בתיכון נכנסים יחד.
מה שלא קרה.
לחץ.
חרדה.
היסוס.
״פאק איט.״ אני מחנה ברוורס את האוטו בשורה השלישית ממול למבנה ונכנסת בפעם הראשונה. עכשיו זה אמיתי.
-----------------------------
״היילי הייוורת׳?״ לאחר עשר דקות המתנה במזכירות, אני שומעת קול אישה הקורא בשמי. אני מרימה את מבטי על עבר הקול ורואה את המזכירה בגיל העמידה היושבת מעבר לשולחן המזכירות מביטה אליי בנעימות. ״כן?״ אני ניגשת לעברה. והיא מושיטה לי 2 דפים. ״בהצלחה.״ היא מוסרת, ואני מחזירה לה בחיוך כהכרת תודה.
בדרכי החוצה מהמזכירות אני מביטה בדפים שהמזכירה מסרה לי ורואה שאחת מהם הוא מערכת השעות שלי עם מספר וקוד ללוקר החדש שלי, ובדף השני אני רואה תוכנייה של מחויבות אישית בית ספרית עם הסבר. מסתבר שכל תלמיד צריך לקחת חלק באיזשהו פרוייקט התנדבותי במהלך שנת הלימודים כמו נבחרות הספורט, נבחרת המעודדות, עיתון בית הספר, קבוצת קריאה ועוד כמה פרוייקטים. אני שוב מתזכרת בראשי עוד משימה, לבחור פרוייקט. 
אני מסתכלת שוב במערכת שעות ורואה שיש לי בעוד חמש דקות שיעור ספרות. אני מסתכלת על מספר הכיתה, מכניסה את הדפים לתיקי ומתחילה ללכת לכיוון הכיתה. אני מזהה את הכיוון לכיתה שאליה אני הולכת מרוב כמות הפעמים שהיינו מתגנבים לתיכון כילדים בחטיבה. אני, היא והוא.
לפני כניסתי לכיתה אני מנסה להכין את עצמי לרגע בו אראה אותם, מנסה לדמיין מה תהיה תגובתם, אך לא נותנת למחשבות היתר לחדור למוחי ואני פותחת את דלת הכיתה.
הכיתה עדיין לא התמלאה בתלמידים ואין שם אף אחד שאני מזהה עדיין, רק כמה פרצופים מוכרים מהעבר. כשהצלצול נשמע הכיתה ממהרת להתמלא בתלמידים ואף אחד מהם לא נכנס. כנראה שאנחנו לא חולקים את שיעור ספרות.
הגיוני.
אל תתני לזה לרגש אותך, היילי. 
כאשר המורה נכנס, הכיתה משתתקת ואנחנו מתחילים בשיעור. 
״היילי הייוורת׳?״ המורה מגיע לשמי בהקראת השמות ואני מרימה את ידי. אני מביטה סביבי ורואה שכולם מסתכלים עליי.
״תלמידה חדשה?״ הוא שואל.
״כן, אדוני.״ אני עונה בחיוב. ״הבנתי, ברוכה הבאה, אני מר. ג׳יימס, בשבועיים האחרונים התחלנו ללמוד על אודות שייקספיר, תבקשי מתלמיד שימסור לך את הסיכומים.״ אני מהנהנת בהסכם, והוא ממשיך בהקראת השמות.
אני מתחילה לשרטט במחברת בזמן שאני שומעת את דלת הכיתה נפתחת אך אני לא מרימה את מבטי כדי להתסכל. ״מר מילר, איזה קטע בדיוק הגעתי לשמך, תודה שהואלת להצטרף אלינו.״ אני שומעת את שם המשפחה המוכר שלא שמעתי כבר כשלוש שנים וקופאת. לא מצליחה להביא את עצמי להסתכל לעבר הכיוון. ״סליחה מר ג׳י הייתי באימון בוקר, אבל איזה כיף שהגעתי בזמן.״ אני שומעת את הקול המוכר מדבר בציניות כמו בעבר. ודמעות מתחילות לזלוג על פניי. ״מה אני אעשה איתך, תתפוס מקום״ מר. ג׳יימס מחזיר כתשובה. המקום היחיד שפנוי היה בשורה השנייה ליידי, ראשי עדיין מושפל מטה והדמעות ממשיכות לזלוג על פניי. הוא מתיישב במקומו אני מציצה דרך צדדי שערי ורואה שהוא לא הבחין בי עדיין.
געגוע מציף אותי, החנק בגרון עולה.
זה הרגע שחיכיתי לו 3 שנים.
אני מסובבת את ראשי ימינה לכיוונו רואה איך הוא גדל, איך הוא התבגר, איך קווי פניו היפות משרטטות את פניו ברוך. אני מצליחה להוציא יבבה קטנה שמסבה את תשומת ליבו. ״ק..קרטר?״ אני מגמגמת. משכתי את תשומת ליבו ופניו הוסתו אליי.
וכאילו ראה רוח רפאים, פניו החווירו ועיניו נפערו. ״היילי.״ המילה היחידה שהוציא מפיו במשך שתי דקות של בהייה. הושטתי את ידי לעברו אך הוא כתגובה דחף את שולחנו ויצא בטריקת דלת מהכיתה. וכל העיניים היו עליי.

הפרק השני יעלה היום ב 18:00 💓