פרק שביעי

258 38 7
                                    

- היילי -
  הוא אפילו לא נתן לי להסביר. קרטר כבר חזר למגרש ואני נשארתי לעמוד ליד דלתות המלתחות, שם הוא זרק את ידי.
מה נהיה ממנו?, הוא לא הקרטר שהיה לפני 3 שנים. הוא לא נתן לי אפילו להסביר את עצמי. אני לא סיפרתי לאף אחד מה הסיבה שעזבתי. לא הייתה לי את האפשרות. אם הוא היה מקשיב לי עכשיו, אני יודעת שהוא היה מבין. הוא חייב.
אבל אני לא מתכוונת לשבת בשילוב רגליים ולהתחנן שיחזור לדבר איתי. אם הוא מחליט להתנתק ממני, שיהיה.
הוא עוד יצטער. 
אני מתחילה ללכת לכיווון החדר של עיתון בית הספר, כדי לכתוב את כל החומר שצברתי עד עכשיו על הקבוצה.
יש לי גם לעבור באימון של נבחרת המעודדות, אבל האימון שלהם אחרי הלימודים.
יום ארוך עומד לפני.
יש חצי שעה עד לתחילת יום הלימודים, אז למזלי אני מספיקה הכל, גם לעבור בלוקר להוציא ציוד.
״אם זאת לא היילי הייוורת׳, שחזרה מהמתים.״ אני קופצת בהפתעה לשמע קול מוכר ביותר, בנשמה מקצה המסדרון.
ג׳ייס רייבן, הבריון שלי מהיסודי שהפך לחבר טוב ונאמן שלי בחטיבה.
הוא נראה שמח כשאני מפנה את מבטי אליו, אז אני מרשה לעצמי לעזוב את הציוד בלוקר ולרוץ לעברו לחיבוק. הוא תופס אותי באוויר ומסובב אותי, ושנינו צוחקים.
כשהוא מוריד אותי חזרה יש לי הזדמנות להביט בו מקרוב.
וואו, הוא בהחלט התפתח בשלוש שנים האלה.
הוא בהחלט התחטב וגבהה, שערו הבלונדיני השופע והמלא מבליט את עיניו הירוקות.
״לפחות אתה שמח לראות אותי,״ אני אומרת בציניות, כשאני יודעת שבפנים, אני לא צינית בכלל.
״אני לא יודע מה קרה בינך לבין הנסיכה, אבל זה לא ענייני. בכל מקרה אני שמח שחזרת היילס.״
הייתי צריכה לשמוע את זה.
אני מחייכת אליו, ונותת לו חיבוק פרידה. ״נתראה יותר מאוחר,״ אני אומרת לו, ואנחנו נפרדים לדרכינו.
אנחנו ביחד בשיעור אנגלית, אז אראה אותו שיעור לפני הפסקת הצהריים.
אם אצליח לשרוד שיעור ספרות עם קרטר קודם.
———————————————

עבר
כיתה ו
- היילי -

״אבא, צריך לצאת!.״ אני צועקת לו מהמטבח בזמן שאני מסיימת את הטוסט שהכנתי לי לארוחת בוקר.
״אני מאחרת!.״ אני מתזכרת אותו.
״ אני בא, מותק. רק תביאי את התיק שלי מהסלון, ונצא.״
אוף. אני לא אוהבת להכנס לסלון.
אני מתקרבת לסלון, שנייה מלהכנס. לוקחת נשימה ונכנסת.
״היי, אמא. בוקר טוב.״ אני אומרת לעברה בכניסתי.
היא לא עונה.
״אני רק לוקחת את התיק של אבא, ויוצאת לבית ספר.״
אין תגובה.
אמא שלי שוכבת על הספה. בעיניים פקוחות. לא מגיבה.
בעצם, אמא שלי לא הגיבה לאף סיטואציה כבר המון זמן.
אמא שלי היא צמח.
לא צמח צמח מהצומח. אלא צמח מכוונה שהיא לא זזה.
מאז שאני בת ארבע.
אירוע פגע וברח.
ההורים שלי יצאו לחופשה בצפון המדינה, לחגוג את יום הנישואים שלהם, בזמן שאבא שלי יצא למלא דלק. אמא שלי נשארה באוטו.
פגע בה נהג שיכור, שברח ברגע שקלט את הסיטואציה. תפסו אותו אחרי שבוע.
אמא שלי הייתה מונשמת שבועיים. אבל היא ניצלה.
לפחות חלק ממנה.
פעם הייתי מדבר אליה הרבה.
פורקת.
הייתי עוזרת לאבא לטפל בה. אפילו לא הלכתי לגן ולבית ספר עד כיתה ג, כדי לעזור לו.
היום אני כבר בקושי נכנסת לסלון.
זה קשה.
מוזר.
״יום טוב, אמא.״
אני לוקחת את התיק של אבא, ויוצאת בלי להסתכל אליה שוב.

זה היה הפרק השביעי
אני אשמח לשמוע מה חשבתם על הפרק 🙌🏻
אני רוצה להתחיל להעלות כמה פרקים ברצף
אז כשנגיע 20 הצבעות ו 60 צפיות יעלו הפרקים הבאים אחד אחרי השני 💓

 דברים שהשארנו בעבר Where stories live. Discover now