שני אידיוטים ואוגר

חלק 2: בו אדריאן בטעות חושף את הסוד הכי גדול שלו

אדריאן הניח את הקופסה האחרונה על הרצפה והסתכל על חדרו. לא היה הרבה-מיטה דיי קטנה הייתה בפינה אחת, שולחן דיי קטן היה בפינה אחרת, ארון בגדים דיי קטן היה צמוד לחלון דיי קטן. הכל היה קטן, אבל לא היה לו אכפת. למען האמת הוא אהב את זה ככה. זה הרגיש נוח. מוגן. הוא היה מחליף את החדר הענקי והבודד שלו באחוזה של אביו למשהו אפילו קטן יותר אם הוא היה צריך. סוף סוף, סוף סוף, הוא עזב.

הוא עצם את עיניו, לקח נשימה והריח את ריח החופש (שהרגיש כמו שטיח מעופש וגרביים ישנות שהוסווה בסוג של ספריי בריח הדרים-אבל היי, לפחות לא היה ריח של גבינה).

כמעט כאילו יכול היה לקרוא את מחשבותיו של אדריאן, פלאג הציץ מכיס החולצה שלו. "אז, איפה מגירת הגבינות שלי אמורה להיות בארון הקטנטן הזה?"

"אמרתי לך עוד קודם. אתה לא מקבל מגירת גבינות. אתה מקבל את זה." אדריאן הצביע על המקרר הקטן שהיה מחובר לקיר.

"מה? אתה מצפה ממני לקרר את הקממבר שלי?"

"יאפפ."

עיניו של פלאג נפתחו באימה. "חתיכת מפלצת! זה יהרוס להן את הטעם!"

"אבל זה יסתיר את הריח. החדר שלי לא יכול להריח כמו גבינה ישנה ועבשה. מה אם מרינט תשים לב?"

"אז היא תחשוב שיש לך טעם טוב ותרצה להתחתן איתך. מה הבעיה?"

אדריאן עיקם את אפו. "לך ולי יש דעות אחרות בנוגע ל'טעם טוב'."

"הא! זה החלק שאתה מתנגד אליו? אנחנו צריכים להכין הזמנות חתונה לך ולילדת הקוקיות? זאת אומרת, אתם באמת גרים ביחד עכשיו..." פלאג הרים והוריד את גבותיו (או את החלק שאמור להיות הגבות שלו בכל אופן).

"סתום," אדריאן אמר. "אתה יודע שזה לא ככה. חוץ מזה, מרינט לא אספה את השיער שלה בקוקיות כבר כמה שנים."

"אז איך אני אמור לקרוא לה? ילדת... השיער הפזור? רגע, ראש-גולגול! בסדר. הזמנות חתונה לך ולראש-גולגול."

אדריאן נאנח. "תפסיק עם זה, פלאג. אתה יודע שאני מאוהב בחיפושית. מרינט היא..."

"ילד, אם תגיד פעם נוספת 'רק ידידה', אני נשבע לך בקממבר היקרה שלי, שאשרוף את כל פריז לאפר."

"מה אתה הולך לעשות לפריז?" שאל קול מאחוריהם.

אדריאן הסתובב על אצבעותיו וקיווה שפלאג הצליח להתחבא בזמן. "ש-שום דבר! פשוט התאמנתי על תסריט חדש לפרסומת שאני עושה." הוא חייך בכוח.

"הו, ז-זה מגניב! אוכל לעזור לך עם השורות אם תרצה."

"זה בסדר. אני חושב שהסתדרתי."

"בסדר, אז בדיוק הכנתי אוכל, אז אם אתה רוצה, אתה יכול..." עיניה נפלו על המקרר הקטן שהיה מאחוריו. "לא היית צריך להביא את זה! יש הרבה מאוד מקום במקרר במטבח. או ש-הו לא- השתמשתי ביותר מדי מקום שם? אני יכולה להזיז דברים או לזרוק כמה דברים, או--"