שני אידיוטים ואוגר

חלק 4: בו אדריאן מעלה את השאלה

עברו שלושה שבועות מאז אדריאן עבר לגור עם מרינט, ורשימת ה'קטעים' שלה רק הלכה וגדלה. הוא ניסה לזכור את כולם כמו שחבר טוב לדירה אמור לעשות, אבל הוא תהה אם זה היה נורמלי שיהיו לה כל כך הרבה 'קטעים' כאלה.

בהתחלה היה את השיחות בשירותים, שמסתבר שלא היו רק בשירותים. לעיתים קרובות הוא שמע אותה מדברת לעצמה בחדר שלה עם קול קצת יותר גבוה, ולפעמים אפילו תפס אותה מגמגמת לעצמה כשהיא חשבה שהוא לא שמע-- בדרך כלל משהו שנשמע כמו "להיות אבן!" (מה שזה לא אמור להיות.)

ואז היו את המקרונים. היא ממש לא צחקה כשהיא אמרה שהיא מכורה אליהם. היא הכינה מגשים מלאים של מקרונים כמה פעמים בשבוע אחד, ולקחה אותם בחזרה לחדר שלה. טוב, אם היו לו ערמות של גבינה, אז ערימות של מקרונים היה הרבה פחות מוזר. חוץ מזה, הוא לא התלונן. תמיד היה ריח מדהים בדירה שלהם, והיא תמיד הכינה לו צלחת של מקרוני פסיפלורה, רק בשבילו.

הוא התחיל לדאוג כששמע פעם אחת איזה בום! מגיע מחדר השינה שלה, והוא יכול היה להישבע שהוא ראה גם עשן סגול יוצא משם, אבל כשהוא שאל אותה לגבי זה, היא פשוט צחקה ואמרה שהיא צפתה בטלוויזיה. (הוא לא היה בטוח אם היה מנומס מצידו להזכיר את העובדה שהטלוויזיה היחידה שהייתה להם הייתה בסלון, אז הוא לא אמר שום דבר.)

מרינט תמיד הייתה קצת מוזרה, מאז שהוא פגש אותה בתיכון, אבל הוא אהב את זה לגביה. זה היה... מעניין? מתוק? מרענן? מהנה--

"המילה שאתה מחפש היא חמוד," פלאג אמר.

אדריאן הסמיק. "מ-מה? אני לא-- על מה אתה מדבר?"

"ברברת על מרינט בזמן שהסתכלת על חשבון האינסטגרם שלה במשך.. לא 'דע, עשר דקות. אתה יודע שאתה יכול לצאת ולבהות בדבר האמיתי, נכון? היא גרה כאן."

"אני לא בהיתי," אדריאן אמר והפיל את הטלפון שלו על המיטה.

"בטחחחחחח. אבל תודה בזה. אתה חושב שהיא חמודה."

"אני... טוב..."

אדריאן הסתכל שוב על תמונה של מרינט שהייתה על מסך הטלפון שלו, עיניים בהירות ומחייכות.

הוא לא חשב שהיא הייתה חמודה. זו הייתה עובדה.

הוא הכניס את הטלפון שלו לכיס ונעמד.

"יוצא להתוודות על האהבה שלך כלפיי ילדת שיער-פזור?" פלאג שאל בפה מלא גבינה. "מגעיל. אבל באותו הזמן, סוף סוף."

"לא!" הוא פתח את דלת חדרו ושלח לפלאג מבט שאמר: זמן לסתום את הפה עכשיו.

פלאג משך בכתפיו ובלע את שאר הגבינה לפני שנעלם בכיס חולצתו של אדריאן.

הוא נאנח ברגע שסגר את הדלת. סוף סוף, קצת שלווה.

למען האמת, הוא הבין, ששלווה הייתה אחד הדברים הכי טובים שקרו לו מאז שעבר לגור עם מרינט. חוץ מהקטעים המוזרים שלה והפעמים שהיא רצה ממקום למקום (כמו הפעם המבעיתה ההיא שהוא מצא אותה בחדר שלו, כשביד אחת שלה החזיקה תחתונים שלו, וביד השנייה קופסת קממבר מקוללת של פלאג), לגור איתה הרגיש כל כך... רגיל. הוא לא היה בטוח אם הוא אי פעם יתרגל לעובדה שעכשיו הוא לעולם לא היה צריך להרגיש בודד. חברה אחת מהטובים שלו הייתה סביבו כל הזמן. לפעמים זה הרגיש טוב מכדי להיות אמיתי, כאילו היא הולכת לברוח לו בין האצבעות אם הוא לא היה זהיר מספיק. אבל אחרי שלושה שבועות, זה היה ברור: מרינט לא הולכת לשום מקום. היא תמיד הייתה שם לקבל את פניו כשהוא חזר הביתה. תמיד הייתה שם לדבר איתו. לעזור לו, לאכול איתו, לצחוק איתו, להיות עצלנית איתו וליהנות איתו.